שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ג'אדה בסול, קבעה השבוע כי על חברת חיפה כימיקלים לרוקן את מיכל האמוניה במפרץ חיפה בתוך 10 ימים וכי נאסר עליה להוסיף אמוניה למיכל. ההחלטה קובעת עוד כי על החברה לדאוג למציאת חלופות להבטחת קיומו של מלאי האמוניה הנדרש לשעת חירום. על פי הדו"ח שהוגש לבית המשפט, בישראל קיים צורך בפחות מ-3,000 טונות אמוניה מתוך 12 אלף הטונות הנשמרים במכל – כאשר יתרת הכמות משרתת את המפעל ומיועדת לייצוא.
בחוות הדעת, שהזמינה עיריית חיפה ושהוצג לשופט במסגרת העתירה, קבעו מומחים מובילים כי במכל הישן נמצאו סדקים וכי הוא עלול להתבקע בכל רגע. אך כשבועיים בלבד לפני שיפוג תוקפו של היתר הרעלים של המפעלים, חוששים אותם מומחים כי "חיפה כימיקלים" יציעו תכנית חלופית – שתוביל שוב לסחבת של שנים ולמבוי סתום במאמצי הפינוי. המומחים קובעים כי המצב הקיים הוא, להגדרתם, מצב חירום מסוכן ביותר המחייב נקיטת פעולות דחופות. האיום שמציב מכל האמוניה באזור צפוף אוכלוסין כמפרץ חיפה מבטל למעשה את האפשרות של המשך ייבוא אמוניה באוניות, שגודלן אינו מאפשר להן להגיע לכל חוף בשל המים הרדודים. בעבר נשקלה אפשרות להעביר את המכל לאזור נמל אשדוד, אולם גם אפשרות זו נשללה, בין היתר בשל איום הטילים מרצועת עזה.
על הצורך באמוניה וכיצד יתמודדו עם החלטת השופט מספר פרופ' ששון בראיון לערוץ 7 בו הוא אומר: "בחומר מדובר בעיקר בשימוש חקלאי. "זה המקור העיקרי של חנקן לעולם הצומח. כשרוצים להעשיר את כמות החנקן, שיהיה זמין לצמח בקרקע, הדרך היחידה עוברת דרך אמוניה. את החומר הופכים לחומרים אחרים ואחד המפעלים החשובים לכך הוא חיפה כימיקאלים שם מייצרים דשנים שנגזרים מאמוניה. לפיכך החשיבות של האמוניה בכלכלה העולמית היא עצומה".
עוד באתר:
"מה שקורה הוא שאת האמוניה מביאים לארץ, הופכים את האמוניה לדשנים ואת אלה שולחים להודו וסין. השאלה היא למה צריך לעשות את המעגל הזה ומה הוא תורם לכלכלה הישראלית. זו שאלה טובה אבל מדובר בכימיה ישראלית, טכנולוגיה ישראלית שמביאה לתהליך שהוא תהליך חכם ומקורי מאוד שבו אשלג ישראלי שמגיע מים המלח עם תוצר האמוניה הופך לדשן איכותי מאוד ויקר מאוד, ואותו מייצרים בחיפה כימיקאלים והתוצר נוסע להודו סין ומקומות נוספים שבהם חקלאות בהיקפים גדולים מאוד". הרווח הכלכלי, מספיר פרופ' ששון, מהמהלכים הללו לקופתה של ישראל הוא רווח גדול ביותר, לבד מעצם התעסוקה והפרנסה הניתנת בכך ללא מעט ישראלים.
לדבריו: "המשמעות בפסיקת השופטת היא, לשנע את האמוניה שנמצאת כעת במכל על פי קצב העבודה אך לא להוסיף אמוניה חדשה לתוכו, טכנית זה אפשרי למרות שזה זמן קצר שיתכן ויהיה קשה לעמוד בו, אבל זו גזירה שלא מציעה שום פתרון. זה לא נראה לי כמו הגישה הנכונה. אם אתה סוגר את המכל ללא פתרון אחר המפעל יעמוד ללא חומר גלם וזה עלול ליצור בעיות מבחינת תעסוקת העובדים, מבחינת חומרים שצריך להעביר לחקלאות הישראלית וגם מבחינת חוזים שהחברה חתומה עליהם מול חברות בחו"ל".
לדבריו קיימת אלטרנטיבה אותה ניתן וראוי לבחון להקמת מכל האמוניה באתר התעשייה המשותף עם ירדן, אזור שהוא מרוחק מאוכלוסייה, וגם אם בנייתו תארך זמן רב עצם קבלת החלטה על הקמתו של מכל כזה תביא את הגורמים השונים להסכמה כלשהי.
