הגמרא אומרת שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, זו קללה אך גם בידיים שלו לעבוד על הקללה שלא תהיה, כמה עצות לעניין.
"אמא, תביאי לי את המלח ומהר אני מאד רעב"
"אבא אתה מוכן להפסיק להיכנס לחדר שלי כשאני עם חברים"
חוצפה של ילדים. ילד לא נולד כזה אלא הוא רוכש את החוצפה.
הוא מגיל קטן חוצפן וההורים מרגישים שיש להם ילד עם הרבה ביטחון עצמי, וזה חמוד ונחמד; הוא גם כישרוני, עד שהוא גודל והוא כישרוני מידי, חוצפן מידי.
אם הילד פונה אלינו בצורה חצופה, אם בתוכן או בנימת הקול אסור לנו להגיב ולהתייחס. אם נענה לילד כשהוא מתחצף אנחנו מקבעים את המצב ומשמרים את התכונה הזו. אם אנחנו לא נענים לו והוא מתחיל אפילו להאשים אותנו שאנחנו לא אוהבים אותו ומחפשים אותו ועושים לרעתו, אין להתייחס לדברים שלו, בכל אופן לא בצורת הביטוי הזו. אם נראה לנו שיש משהו נתייחס לדבריו במועד אחר, "אחר יעבור זעם".
אם הילד התחצף ואמרנו לנו שאנחנו לא מוכנים להתייחס אליו בגלל שהוא התחצף אפילו אם הוא מבטיח שממחר הוא ידבר יפה, אין להיענות אליו. הוא חייב ללמוד שאין אפשרות לעשות "תשובה" על חוצפה בדקות הקרובות. הוא לא יקבל מה שרצה להשיג על ידי חוצפה ורק שהאירוע "יישכח" בעוד עשר או עשרים דקות נוכל שוב להתייחס לצורך שלו.
עוד באתר:
אל לנו להשלות את עצמנו שהילד לא מבין שהוא התחצף הוא הבין יודע ואם הוא לא מבין, על ידי ההיענות שלנו לחוצפה שלו הוא יבין טוב מאד מהי חוצפה ומהי שכרה של חוצפה (להשיג מה שרוצים מההורים ובהמשך החיים מאנשים אחרים).
אם הילד התחצף חשוב שלא להגיב בצורה קיצונית ומעליבה, אלא בקור רוח. בצורה כזו אני לא מגיב ומדבר ולהעביר נושא או לדבר עם משהו אחר, כי אם אנחנו ההורים מאבדים שליטה אנחנו מלמדים את הילד ללחוץ על "כפתורים" שמזעזעים את ההורים, וזו יכולה להיות "הצגה" מעניינת מבחינתו. אם ישנה אמירה חצופה חשוב מיד להגיב ולא לאפשר לילד להמשיך לדבר בסגנון הזה.
חשוב בזמנים נעימים ושלוים בבית שנגדיר מהם הציפיות שלנו מהילדים ואיך צריך לדבר. חשוב לתגמל כאשר הילדים מדברים בסגנון מכובד ומכבד, להיענות להם יותר או -אם לא להיענות- לפחות להחמיא על דיבור נעים. חשוב שאנחנו נהיה דוגמא אישית לאדם שמדבר בדרך ארץ, בסגנון ובמילים יפות ונעימות, ושזו תהיה האווירה בבית
