מסע בעקבות השיר:"ביי,יצאתי לחפש שמחה"

משנכנס אדר מרבין בשמחה.

משפט נדוש עוד מימי ילדותי העתיקה.

ודווקא עכשיו כשאני גדולה ואמורה לדעת יותר, אני רואה כמה במדעי החיים- אני יודעת פחות ("זה סימן שאתה צעיר"?… שירו איתי….?)

אז אחרי כל ההצפה של מיסטר בין בשמיכה (מרבין בשמחה… נו כזה… אתם יודעים…) שיש אצלי בגלריות למיניהן ישבתי להרהר טיפה על זה.

הסתבך לי.

שמחה, זה רגש, רגש זה משהו שאין לנו שליטה ישירה עליו, אלא רק במודעות – ש/אם תקדים את התעוררות הרגש.

איך מצליחים ליצור רגש???

והתשובה טמונה בגוף השאלה, רק שהלכתי לחפש לה מקורות.

אז אמנם הרגש הוא שמחה, ובאמת לא תמיד האדם חש שמחה, לא תמיד אנחנו גם יכולים לומר לעצמינו: "זהו, עכשיו עוצרים הכל ואני שמחה. איזה יופי, אני שמחהההה" (פרצוף שמח עם חיוך מתוח מאוזן לאוזן ) כי ממש לא תמיד זה עובד. גם כשרוצים מאד.

וכאן נותנים לנו חז"לינו זכרונם לברכה עצה :
מרבין.

"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"

פשוט להרבות.

ולעשות.

להרבות בפעולות משמחות, וכל אחד יודע מה משמח אותו, והשמחה בעז"ה בוא תבוא.

כדרכי בקודש המשכתי לחפור בעניין
ומצאתי (רבי גוגל, מחלקת ויקיפדיה) את עצתו של "המאירי" לעניי; להיות עסוק בהודיה, התאים לי מאד, והתיישבתי עם עט ונייר לתת לעצמי מתנה, פשוט התחלתי לכתוב, על כל מה שיש לי להודות.

מהר מאד לא הספיק לי דף אחד.

היה כלכך כייפ לכתוב ולכתוב ולכתוב.

ולאט לאט הרגשתי איך הכתיבה משפיעה פנימה, נקודות של אור כיסו לאט לאט את הדף וזה רומם אותי מאד(תבינו, לא שהייתי במצב עצוב, או מיעוט שמחה, אבל החלטתי לנסות את הפעולה, ופשוט נדהמתי.)

נקודות של הודיה כיסו את המציאות שלי.

וכבר לא היה משנה מה חשבתי עליה קודם, היא פשוט נהייתה מציאות של הודיה.

אז אני מצאתי טכניקה, ממש טכניקה, לעשות לי טוב בלב, יותר טוב ממה שיש, הכי טוב שאני יכולה, לי.

מציעה לכם להעתיק ממני (גם אני העתקתי,אל תגלו….) כל יום, כל פעם שצריך, כל אימת שרוצים.

וחוצמזה-

אולי זה בדיוק היום המתאים לחשוב:

מה עושה לכם טוב בלב? מה ינגיש לכם את השמחה?

רק מה שבשליטה שלכם, רק מה שאפשר לעשות .

אודה לשרשור של שמחה למטה ואילך.