חודש אדר? ליבי שני לוחצת על מצב שמחה בשלט

עוברים למצב שמחה.

מכירים את זה שמגיעים הימים הנוראים ואנחנו יודעים שזה הזמן להיות רציניים, לערוך חשבון נפש ולנסות, לפחות עכשיו, להיות קצת יותר טובים?

או שפסח מתקרב ואנחנו, בין אם רוצים או לא, שולפים את כל חומרי הניקוי ומסתערים על הבית?

במעגל השנה יש מן משהו כה שגורם לנו לעבור באופן אוטומטי למצב הרוח המתאים לתקופה ולחג.

ועכשיו זה די פשוט, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", לחיצה קלה על השלט, והופ! עברנו למצב רוח שמח.

זהו, שלא תמיד זה עובד ככה.

מאז שאני זוכרת את עצמי לא מצאתי סיבה מיוחדת לשמוח בכלל, ובחודש אדר בפרט…

אבל ב4 שנים האחרונות (אל תתפסו אותי במילה) חל שינוי  מסויים בתפיסה שלי.

אני כבר לא זוכרת מה התחיל קודם.

היכולת שלי לשמוח או העצמאות שלי.

יש מצב שהן הגיעו שלובות זו בזו, אבל אני לא מתעמקת בזה.

אני רק יכולה לספר שבארבע שנים האחרונות אני אמא חרדית עצמאית שמחה (בדיוק לפי הסדר הזה)

מאלו שקמות בכל בוקר (טוב, כמעט בכל בוקר….) עם חיוך על הפנים, בציפיה למה שמחכה לי היום, והולכות לישון בכל ערב (כמעט, הבנתם כבר…) מסופקות ומרוצות.

ומכל הימים בשנה, שהפכו לי מקצת קשים ואפורים לשמחים ורגועים, פורים עבר את המהפך הכי גדול.

מ"יום הכיפור הפרטי שלי" כמו שנהגתי לקרוא לו, הוא הפך לחג של משפחה, שירים וצחוק. בדיוק כמו שפורים אמור להיות.

אבל השנה הגעתי לחודש אדר קצת עמוסה. (בעצם קצת הרבה), שילוב של אתגרים פרטיים ועסקיים הביא אותי למצב של עייפות החומר כמו שקוראים לזה, כזו שלוקחת איתה את כל החיוכים והצחוק ומשאירה אפור עגום ומדכא, שהפתיע אותי בעוצמה שלו.

כבעלת עסק, אין לי שום אפשרות להכנע למצב הזה ולהזדחל אל מתחת לפוך לכמה ימים, כי גם כשאני חולה באמת אני לא מרשה לעצמי הפסקות כאלו, אז במצב כזה קל וחומר….

מצאתי את עצמי נעה ונדה בין גלים של תסכול, מנסה בכל הכוח לעשות עוד משהו, לסיים עוד פרויקט בדיוק בזמן לדד ליין (או קצת אחרי…) לענות לעוד שיחה חשובה, ולמצוא קצת זמן כדי לרחם על עצמי מדי פעם, כי גם את זה צריך.

ואז הגיע יום חמישי, והבנתי שזהו, אדר כבר כאן, ואין מצב בעולם, שאחרי 4 שנים של אדרים מאושרים, אני מאפשרת לאחד עצוב ועמוס כזה ליפול עלי.

התפללתי, כי לא ידעתי מה עוד יוכל לעזור לי, ונסעתי לפגוש עמיתים למקצוע.

זה הזמן לספר שאני עוסקת ביעוץ עסקי. היעוץ העסקי מבוסס אמנם על תכל'ס, על דרכים וכלים מעשיים לקדם את העסק, אבל הוא עוסק הרבה גם בתודעה. במקומות בהם הדבר היחיד שעומד בדרך שלנו להצלחה הוא אנחנו בעצמנו, עם המחסומים והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

ובגלל שאין מקרים בעולם, בדיוק ביום חמישי הזה, זה היה הנושא שעלה בינינו.

הסיפורים אותם אנחנו מספרים לעצמנו כדי להצדיק את זה שנתקענו, שאנחנו לא מתקדמים, שקשה לנו, שאנחנו מוותרים לעצמנו.

הסיפורים האלו שיש להם פתרון מאוד פשוט: להחליט. להחליט שמתגברים על הקושי. להחליט שעושים קפיצה, רצינית כזו, לגובה, ופשוט מדלגים מעליו.

אז החלטתי, החלטתי שמתוך מודעות ברורה לקושי שלי, אני מוצאת דרך לעקוף אותו ולחזור לחייך.

תשאלו איזו דרך מצאתי? אני לא אדע לענות לכם ולהגדיר אותה.

דבר אחד אני יודעת. שמאותו רגע (בערך, אל תתפסו אותי במילה) אני בוחרת להחליט בכל דקה מחדש לעשות, להתקדם, להשלים את כל הדברים שהזנחתי בתקופה האחרונה ובעיקר לשמוח.

ונכון שחודש אדר הוא לא תירוץ, ונכון שאדם צריך להיות בשמחה תמיד.

אבל איך אומרים אצלנו? מתוך שלא לשמה, בא לשמה.

אז אני שמחה, שמחה שבחרתי במקצוע שנותן לי כלים להתמודד גם עם קשיים שלא בהכרח קשורים לעסק שלי, ואני שמחה כי זה פשוט עושה לי טוב. ממליצה לנסות את זה.

אם קשה לכם, הנה טיפ קטן: פשוט עמדו מול המראה וחייכו, חיוך מאולץ, בפה פתוח, במשך 30 שניות. האנדרופינים שיזרמו למוח שלכם יגרמו לחיוך להפוך לאמיתי ושמח.

מאחלת לי, וגם לכם, שהשמחה של חודש אדר תמשיך אצלכם עד לאדר הבא.