בתור הורים בפוטנציה חשבתי שעומדים בפנינו כל כך הרבה בחירות. החל מאיזה בדיקות לבצע וכלה באיזה בית חולים ללדת.
מתחילה לא הבנתי שכלום לא באמת תלוי בי, העיקר הוא בידי הקב"ה ורק בו. אנחנו אומנם לוקחים חלק בנס שמתרחש, אבל חלק שולי, ולא כזה שבאמת תורם משהו לתהליך הכ"כ מדהים הזה.
עם הזמן וככל שהחודשים עוברים ההבנה שהדבר המדהים הזה, שמתפתחים חיים – נפש וצורה בתוך צורה גורמת לי לתהות איך מלכתחילה חשבתי שמשהו מזה קשור אלי.
עוד באתר:
בתחילה יש תחושה שזה קורה וזה מרגש אבל עדיין אין את החיבור המטורף הזה לדבר הזה. ואז מגיעות התחושות שבאמת יש יצור שמתפתח פה, יצור חי.
הכל כל כך חדש, ושונה ומרגש וממלא. ממלא בעיקר את הראש, במחשבות, בדאגות ובהתלבטויות.
הדמיון עובד שעות נוספות… יש תחושה כזו שהחיים הולכים להשתנות, והבטן מתהפכת כי זה מרגיש שהחיים הולכים להשתפר… והלב? הלב פועם על 200 מרוב ציפייה והתרגשות.
כל לילה המחשבות מדירות שינה, ובאורח פלא הראש מוסיף תמונות שלא חשבתי עליהן לילה קודם. סיטואציות שעוד לא יצא לי לדמיין מתפתחות בדמיון והופכות לספורים שמתרחשים לי בתוך הראש.
אנשים כל הזמן אומרים לי שמרגע שאת הופכת לאמא את מלאת רגשות אשם. על זה שאת לא טובה מספיק, או עושה מספיק או מבינה מספיק. מה שמביא אותי לשאול אותם איך באמת יודעים מה נכון לעשות?! ומה כל בכי מסמל… ואיך מרגיעים ומטפלים, בלי שיש מישהו מעלי שיכוון וידגים… התשובה המתקבלת פה אחד היא – שתהיי תדעי.
מעבר לדאגה הזו הלב מתמלא בחשש, כי מעכשיו את לא אדון לעצמך יותר. יש יצור חסר אונים שכל עולמו זו את – וחייו תלויים בידייך. המחשבה על זה מעלה בי כ"כ הרבה תחושות מעורבות. לא יכולה לחכות להרגיש איך זה כבר, אהבה שממלאה את הלב ומתפרצת.
אני מנסה לדמיין עוד פעם ועוד פעם את המפגש הראשון, זו פעם ראשונה שאני הולכת להכיר מישהו בידיעה גמורה מראש שאני הולכת לאהוב אותו עד כלות, אהבה שלא תלויה בדבר, כזו שמעולם לא הרגשתי. אהבה שתלווה אותי לשארית חיי. תשפיע על כל בחירה שלי מהיום ועל כל צעד והחלטה.
יש בי חשש שאני לא אזכור את הסיטואציה, שאנסה להיזכר בקליק הראשון שנוצר ביננו ואחווה בלאק אאוט. אני משננת לעצמי להיות על הקרקע ולהכיל את הסיטואציה במלואה. לא לשכוח אפילו לא פרט קטן בהרגשה. הרגשה שאני מחכה לה כבר כמעט תשעה חודשים מלאים.
בתוך כל החששות עולה גם התהייה, איך אדע להוות לו לדוגמא טובה, ולהיות לו למורה דרך… לדעת לכוון ולגרום לו להבין מהו עיקר ומהו טפל… מהי המהות שלנו בעולם הזה ומהי תכליתנו.
בעצם זה התפקיד שלי בתור מחנכת, בתור הורה, רק המילה הזו מכניסה אותי לפחדים, להתלבטות האם אני מוכנה לזה ולעתיד המתקרב ובא בצעדי ענק .
אני מאמינה ומקווה שהקב"ה ילווה אותי וידריך אותי בכל צעד, יהיה שם לכוון אותי למה נכון ומה לא נכון. מה עלי לעשות ובאיזה דרך. מתפללת שאדע להוות דוגמא ראויה כזו שמגיעה לילד שלי.
