"מחכה כבר לתחרות מתכונים על צלי של קורבן פסח" • איש על מנהגו

כל שנה מחדש.

וכל שנה אני מחכה לזה ומתגעגעת לזה.

ערב פסח הוא הזמן הכי עמוס בשנה אצלינו בקליניקה.

כנראה שב"בילט אין" שלנו, הנשים, אנחנו חלק בלתי נפרד מהבית. בתוקף כך, כולן (הכללה גסה, אני יודעת, אבל זה הסתדר לי מצויין) רוצות ושמחות לבוא לקליניקה לשפשף ולהבריק את הפנים, ולהיות בחג נוצצות וזוהרות, ובעיקר מטופחות.

מטבע הדברים אני פוגשת בימים  אלו המון נשים והסמול טוקים, תנחשו על מה?!

לא, לא פרשת השבוע, לא, גם לא פרשת ווטרגייט, אלא פשוט, כמו נשים (אוקסימורון) מענייני דיומא. פ ס ח.

והיות שרבות מתוכן מגיעות אלי כבר אחרי הברדק הגדול של הנקיונות וההכשרה , פעמים רבות נושא השיחה הוא האוכל, ופה אני נמסה.

אני מחייכת המון. ושותקת את עצמי לדעת כדי להקשיב ולשמוע, כל שנה מחדש, אותם סיפורים, או דומים, וכל פעם זה מרחיב לי את הלב.

בפסח, מקובל אצלינו, הדוסים- להחמיר.

לכל קהילה  המנהגים הספציפיים שלה. לפעמים זה לפי המוצא הגיאוגרפי, לפעמים זה השתייכות קהילתית, או הקפדה על מערכת כשרות מסויימת.

ויש עניין נוסף מיוחד לפסח:"אל תיטוש"( ובלשון הקודש זה "אל תיטויש").

המילים הללו הן המשך של הפסוק הידוע "אל תיטוש תורת אימך", ובפסח הן מסמלות את ההמשכיות הספציפית לכל משפחה. משום שמעבר להקפדה ב'מאקרו', יש לכל משפחה את הדגשים היחודיים לה, ה'מיקרו', ובפסח, משתדלים לתת משקל גם לזה.

וכך כמות ומספר ההקפדות והמנהגים בפסח רבה רבה ומאד מגוונת.

אצל ציפי למשל, שבאה ממשפחה חסידית, לא אוכלים דגים וחלבי. אבל אצל משפחת בעלה, לא אוכלים קמח תפוחי אדמה ותבלינים.

אני מקשיבה לה ומהרהרת לעצמי – אז מה היא מבשלת בכלל?
ובמקום להתבחבש עם עצמי אני שואלת. ומקבלת תשובה כלכך מפורטת על כמה אוכל היא מכינה ואיך היא מגוונת לאורחים שלה.

איך היא מוסיפה צבע למאכלים עם גזר מגורד במקום פפריקה וחריפות עם חזרת מרוסקת.

איך  היא מכינה חביתיות דקיקות  למרק מחביתה בלבד, ואיך כל המשפחה נהנית מהאוכל המינימלי ואוהבת את הטעם הספציפי של פסח.

אצל רייזו לא משתמשים בירקות שאי אפשר לקלף, אלא רק עד החג. ורייזו בשלנית יא חביבי, ואוהבים ורגילים לאכול אצלה מגוון.  אז מה היא עושה?

היא קונה המון עגבניות לפני פסח, שולקת אותן ומקלפת, ומבשלת זמן ארוך ארוך עד שנהיה לה רסק עגבניות טבעי, את אותו פטנט היא עושה עם פלפלים, אופה אותם ועושה רסק פלפל קלוי להוספת טעם, ועם פלפלים חריפים שיהיה גם משו חריף בלשון וכך עם ירקות נוספים היא יוצרת גיוון.

אצל שירה אוכלים קטניות. אבל איזה מפטיר זה, אמא שלה והיא בוררות את האורז שלוש פעמים .

ולא, מלבד אורז אין קטניות יבשות(חומוס ושעועית) אלא רק טריות, אבל זה ממש מספק אותה. למי חסר בכלל משו. נו, סתם קינאתי.

אצל חיה לא קונים שתיה מתוקה בכלל , אז היא מכינה משקה הדרים מצויין לעררב עם המים (מה שקראנו בילדותינו "תרכיז")

בבית של נעמי לא משתשמשים בקקאו, שוקולד וקמח תפוחי אדמה. אני אומרת לה בפשטות- אה, אז אין אצלכם עוגות?! והיא מיד מתקוממת. בטח שיש. עוגות שקדים, אגוזים וגזר.

אצל פייגי לא אוכלים בכלל דגים.

בבית של חני אין מוצרי חלב (קפההההההה)

במשפחה של רות זה מינימלי עד כדי  שיותר קל להגיד מה כן במקום מה לא. ממש מצרכים בודדים.

וכך משפחה ומשפחה ככתבה ואיש ואיש כלשונו, כל אחד שומר על המסורת הישנה מבית אבא מה ייכנס למטבח הפסח ומה לא.

ואתם יודעים מה הכי יפה??????

שכמעט כולן מאד אוהבות את "מטבח" הפסח שלהן.

את הטעמים שלו. את היצירתיות המתלווה, חלק אפילו אוהבות את היעדר השפע (לא בקטע של רעב,כן?) ואת הצורך והניסיון להמציא את עצמן מחדש.

וכל שנה מחדש, אני שואלת. ומקשיבה. ומחייכת ונהנית, אפילו שאני כבר מכירה-אני אוהבת לשמוע איך עוצמת החג מתגברת על השינוי.

איך השינוי הופך לאתגר בלי ששמים לב, ואיך הקושי מוציא אותנו יותר גמישים ממצרים.

שנה הבאה בירושלים הבנויה, עם שעפסלה או ציגאלה (שה או גדי) קטן קשור למיטה ארבעה ימים לפני החג (בוא נראה אותנו בנות: "נחמן בוא מהר,הוא מסתכל עליי".)

ועם מתכונים מנצחים לפני החג לצלי של קרבן פסח, המשפחה הזוכה תקבל תור מהיר אצל הכהן.

חג/יגה שמח/ה, ממילא החג יבוא, אז בוא נהפוך אותו לחוויה נעימה.

ונון בית:
הכי אני אוהבת בזה שהן באות אלי,זה זה, שבסופו של יום,  יש נשים שלמדו לא להשאיר את עצמן לסוף, אלא לפרגן לעצמן שעה של טיפוח אצלינו.

הלוואי על כולנו הפירגונציה הזאת.

לשנה הבאה  בשולחן הסדר, מפונקות ומושקעות לפחות כמו הבית…..