בזה אחר זה משתפים במהלך ימים אלו פוסטים נוגעי לב. אפילו פקידי הממשלה המשאירים בקופה את רוב הכסף המיועד לניצולי השואה – גם הם מעלים על נס את "השואה והתקומה", כאשר חלקם נשמעים קלישאתיים. ישנה קבוצה קטנה, אך עיקשת, שיום-יום מנציחים את הרוח והתרבות של העם היהודי מהמאות של לפני מלחמות-העולם. הם לא מזילים דמעות ומדליקים נרות פעם בשנה.
הם מגדלים דור של אמנים ויוצרים וקהל אוהדים המשחזרים את התרבות האותנטית והעסיסית של הכליזמר, היידיש, ההומור היהודי (הידוע בשנינותו), מיטב המנגינות וההבעות של נשמת העם – את כל אלו הם מבטאים בכלי נגינה ובשירה וריקודי מסורת, ואף בשימור והנחלה פרקטית למען הדורות שאחריהם.
בעולם מתוקן היה אמור להתנוסס בירושלים בירת הכליזמרים בניין רב חללים מרשים ביופיו, הומה אדם בכל שעות היממה וממוקם בין כנסת ישראל לבין בית המשפט הגבוה ו'יד ושם', ועליו שלט גדול: "מרכז עולמי לתרבות היידיש".
עוד באתר:
אליו יגיעו תלמידי בתי-ספר יהודים מהארץ ומהעולם, ילמדו ויחוו את תרבות סבותיהם וסבתותיהם, ירגישו את נשמת התוכן של הבמה היהודית בכליזמר והתפילות עם סיפורי העם ברגשות הכי דקים שסופרו מאב לבן ומאם לתינוקה בעריסה. אמנים יבואו מכל העולם כדי להכיר ולחוות את הנגינה העמוקה ואת רוח החיים היהודיים כפי שהם פעמו משך דורות, כי מציון תצא תורה.
אני מאמין שיום יבוא, אם לא בדור זה – אז בדור הבא או הבא אחריו וחזון זה יתממש. בינתיים, הקבוצה של הכליזמרים הירושלמים תמשיך לממש בעשייה יומיומית את שימור הנגינה והמסורת, להכשיר צעירים לתרבות העיירה והיידיש ולערוך מופעים בארץ ובחו"ל. וכך, למרות אי-ההכרה הפורמלית של הרשויות והמוסדות בישראל על שלל אגפי התרבות – עמלם מבקיע כל חומה, מפיץ אור, מאחד לבבות, משמר את הרצף התרבותי של העם היהודי, עד שגם חזונם הגדול יקום מעפר הבירוקרטיה ואפר השואה – להאיר ללבבות היהודים.
הכותב הוא יו"ר אגודת הכלייזמרים בירושלים
