מחר הוא האחד במאי, "חג הפועלים" כפי שאוהבים לכנות הסוציאליסטים. האם נברך האחד את השני? אם נכיר קצת מה מסמל היום הזה, ואת מי הוא מייצג, אני בטוח שהתשובה תהיה שלילית. שלילית מאוד.
האחד במאי מתקשר בתודעתנו בסמל סוציאליסטי נוסף – הדגל האדום, המונף במצעדי האחד במאי. ואכן, הדגל הזה קשור קשר ישיר עם האחד במאי, שכן הוא מסמל את דמם של המפגינים שנהרגו בהפגנות האחד במאי הראשונות, בקנדה ובארצות הברית.
אם חשבתם לרגע שהתבלבלנו, אז לא – הדגל האדום, המזוהה אצלנו כל כך עם רוסיה הקומוניסטית, החל את דרכו דווקא בארצות הברית, משם עבר לאירופה, ומשם הגיע יחד עם רעיונות הסוציאליזם לרוסיה. כשהשתלטו הקומוניסטים על רוסיה, הפכן את הדגל האדום לדגלה של המדינה. כיום מניפות דגל אדום מדינות קומוניסטיות אחרות – סין, קוריאה הצפונית, וייטנאם ועוד.
עוד באתר:
את הדגל האדום בארץ מניפים באחד במאי הארגונים הסוציאליסטיים. מימין – מפלגת העבודה וההסתדרות, ומשמאל – המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בתווך נמצאים ארגוני השמאל השונים, ממרצ ועד ארגוני הקרן החדשה וארגוני התמיכה במסתננים.
הארגונים הללו אינם קשורים לזכויות עובדים במובן המילולי, אלא למכבסת המלים שנפוצה כל כך בעשורים האחרונים, ולפיה "זכויות אדם" הוא מושג נרדף לרעיונות פוליטיים מהקצה השמאלי של המפה, בלי קשר לזכויות בכלל, ובינינו – גם בלי קשר לבני אדם.
אותם ארגונים שנושאים לשווא את שם "זכויות הפועלים", עומדים היום, בכל העולם, בחזית המלחמה בערכים הישנים. הם נגד ערכי משפחה, נגד דת, נגד החזקת רכוש ונגד חופש. מה שהם יודעים לעשות טוב מכולנו, הוא לכבס את המלים בהם הם משתמשים – הם מכנים טרוריסטים בשם "לוחמי חופש", נלחמים בבעלי עסקים באמצעות חקיקה מכבידה, וקוראים למלחמתם בדת בשם "חופש הדת".
בפועל, ככל שמדינה היא יותר "שמאלית" – קומוניסטית כרוסיה של אז, או סוציאליסטית כוונצואלה של ימינו אלה – יש בה פחות חופש לאזרח, פחות רווחה כלכלית, יותר איסורים על דת ויותר כפיה.
בימים אלה מתקיימות הבחירות להסתדרות הכללית, שהוא ארגון העובדים הגדול והמשפיע בישראל. בשנים האחרונות, ההסתדרות הכללית מנסה לקדם מהלכים כלכליים במשק, שמשמעותם פגיעה במעסיקים וכביכול – הטבה לעובדים. כששומעים סוציאליסט מדבר על "מעסיקים", זה נשמע נורא. עמיר פרץ, שלי יחימוביץ או אבי ניסנקורן מתארים את המעסיק הנצלן, העשיר המוציא את זיעתם של הפועלים המסכנים. הטרמינולוגיה הזו שימשה את מנהיגי הסוציאליסטים עוד מימי המהפכה הצרפתית, אבל האמת, כמובן, שונה לגמרי. המעסיקים שמשלמים את מחיר חוקי העבודה יכולים להיות אתה, שיש לך חנות לצרכי כתיבה שאתה מתפרנס ממנה בדוחק, אבל חייב לשלם מיני מסים משונים להסתדרות ולארגונים אחרים, או את שמקיימת את משפחתך מסירוק פאות אבל בכל שנה משכורת המינימום של העובדת שלך קופצת במאות שקלים, ולא מאפשרת לך להתפרנס בכבוד. העובדים שנהנים הכי הרבה מתעלולי ההסתדרות, הם דווקא חברי הוועדים הגדולים, שמוגנים מפיטורים ומהרעת תנאים – עובדי הנמלים, חברת החשמל, עובדי הממשלה וכד'. משכורותיהם מהגבוהות במשק, ותנאיהם כמו בחלום. התשלום לכל אלה, מגיע מכסם של שאר האזרחים – אתה ואני.
העובד ה"קטן", אינו חשוב בעיני ההסתדרות והוא לא מעניין אותה. ממילא הוא בקושי ימצא עבודה, כי שכר המינימום הגבוה לא מאפשר להעסיק אותו. ממילא הוא לא יזכה להגנתה במקרה הצורך, כי "תעשיית" הוועדים מתמקדת במקומות העבודה הגדולים והעשירים. ואם ירצה להפוך לעצמאי קטן? אזי תילחם בו ההסתדרות במלוא הכח.
