"המבט הזה בין יעקב וביני כששואלים כמה ילדים יש לכם ובא לי לצעוק שישה"

דסי זייבלד חוזרת לרגע שבו חייה השתנו, לנשימה העמוקה שבקושי מצליחים לעשות אותה ומכריזה "את הדיבורים על "צמיחה מתוך הכאב", וזה ש"במותם ציוו לנו את החיים" וכל השאר, אשאיר למחר, או לפעם אחרת. היום? היום אני כואבת וחסרה עם כולנו"

אפרים דוד

ד' באייר תשע"ז, 30/04/17 16:14

א+

א-

צעקה • אילוסטרציה Meir Avshalom Hai's,16-year-old son Eliyahu, cries during his father funeral, on Dec 25, 2009, in Jerusalem. Hundreds of people took part Friday in the funeral of Meir Avshalom Hai, 45, who was murdered Thursday evening in a terror attack near the West Bank settlement of Shavei Shomron. Photo by Kobi Gideon / FLASH90. *** Local Caption *** ???? ????? ???? ??? ??????? ???? ?????? ?? ??? ??? ??? ???? ???? ????

הוא היה בן ארבעה וחצי חודשים. תינוק קטן ומתוק שיצא מהבטן שלי. בקושי ובאהבה. באותו לילה נורא, מצאתי אותו חסר נשימה במיטה שלו. צוות מד"א שהגיע הצליח להחזיר דופק. בילינו אתו לילה שלם בבית חולים ובבוקר החזרנו בכאב את הפיקדון היקר מאד למי שנתן לנו אותו. לבוראו.

למה אני מספרת לכם את זה?
כדי שתדעו שאני מכירה את השכול מקרוב. אני מכירה את התחושה שהעולם נעצר ואין מחר בכלל. את החנק הזה, את הנשימה האחת העמוקה הזו שעד שמצליחים בכלל לעשות אותה, מרגישים שהיא בכלל לא מוסיפה חיים.
את ההרגשה הזו שאיבר שלי קטוע. קרוע. ומדמם. מדמם עד כדי כמעט מוות. וחולשה. וחידלון. את הלילות ללא שינה עם הכאב הנוראי שיצא ממני בשאגות של חיה פצועה ובבכי לא נשלט. את התחושה הזו של האין אונים של אי היכולת להגן על הדברים הכי יקרים לי, הילדים.

על נדודי השינה כשהסתובבתי בחושך בבית ומחשבות התרוצצו במוחי: אהבתי אותו מספיק? הוא ידע כמה אהבתי אותו? מה הייתי אומרת לו עכשיו אם היתה לי הזדמנות? מה יכולתי לתת לו עוד?

את התסכול והכווייה בלב כל פעם שנתקלתי באחד החפצים שלו. מצד אחד רציתי לזרוק אותם לפח ולא לדעת כלום – הכחשה, ומצד שני רק להריח שוב ולהיזכר. את הלילות שהרופא המליץ לי לקחת כדור הרגעה, וכשלקחתי אותו הרגשתי שוב איך נלקחת ממני השליטה והעדפתי להתמודד עם הכאב, כי אותו כבר הכרתי. את החרדות שבאו אחרי, כשהלכתי לצבוט את הילדים בשנתם, רק כדי לראות שהם נושמים.

את המבט הזה בין יעקב וביני כששואלים כמה ילדים יש לכם ובא לי לצעוק ששה, ואנחנו מצליבים מבט ואומרים בפוקר פייס "חמישה". את הגעגוע הזה העמוק, הכואב, שגורם לי עד היום לא להסתדר עם תחושה של געגוע. גם כשזה געגוע חיובי זה שורף לי בפנים.

את הצורך הפסיכי קיומי הזה, לחזור לחיים, לחייך בשביל כולם. בשביל יעקב, בשביל הילדים המתוקים שנשארו סביבי וצריכים אמא יציבה, בשביל ההורים שלי, בשביל סבתא שלי שכאבה נוראות.

ובשבילי. כי אני חייבת לחזור לחיים.

ומהמקום הזה בדיוק, אהיה אתכם היום, אחים שלי, בני משפחת השכול.
לא. אין לי סביבי אנשים שאבדו לי במלחמות או בפיגועים.
אבל אני יודעת כאב מהו.
והיום אהיה שם. אתכם. עם כולנו.
במקום של הכאב. של האין אונים. של הגעגוע.

אני זוכרת, שהסתובבתי בימים ההם וכל הזמן חשבתי: איך. איך עומדת בזה אמא של חייל? בחור שכבר השאיר חותם, רוח, אופי, והמון מעשים אחריו.
איך אפשר?

ומשם, מדרך האין אונים פינת הכאב, כיכר הגעגוע הבלתי אפשרי, אני אחבק, ואדע אתכם לעומק הלב ואתפלל פעמיים.
פעם אחת לעילוי נשמת ופעם אחת שיהיה כח לנשארים. לחיים. כדי לחיות.
ואת הדיבורים על "צמיחה מתוך הכאב", וזה ש"במותם ציוו לנו את החיים" וכל השאר,
אשאיר למחר, או לפעם אחרת.
היום אני כואבת וחסרה עם כולנו.

ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך.
תהי נשמתם, נשמת כולם, צרורה בצרור החיים
והיתה זו נחמתנו.