שושי אני יושבת כאן ליד הקבר שלך. תמיד חשבתי שזה פצע שהגליד ממזמן. אבל עם השנים אני מבינה שהוא רק הולך וגדל.
אף פעם לא דיברתי עליך, אני מרגישה שאני לא מסוגלת.
היינו ילדות בנות 15, טהורות, שמחות ומאושרות. ואז, בשניה אחת הכל נגמר. היינו בדרכנו חזרה הביתה מבית הספר. כשמחבל בן עוולה פתח ביריות לכיוון האוטובוס.
ואז נותרתי שותקת,
בעיקר שותקת, ומדחיקה.
אבל ככל שעוברים השנים אני מרגישה שאי אפשר יותר לשתוק צריך לספר להרגיש ברת מזל, ואני בחרתי בחיים.
עוד באתר:
עכשיו כשאני נמצאת בקבר שלך, אני חושבת על ההורים שלי , שכל כך שמחים וגאים בי,
על בעלי שזכיתי להקים איתו בית.
על כל אדם וילד שיש לי.
כמה שזכיתי שיש לי אותך נתנאל, אותך נעה ואותך יעל
המתנות היקרות שזכיתי בהם, מתנת חינם,
הלכתי לישון הלילה ולא הפסקתי לחשוב איזה ברת מזל אני שאני חיה ושיש לי כל אחד ואחד מכם, השם בבקשה שמור לי עליהם בריאים תמיד.
י"ח חשון תשס"ב, אוטובוס מלא תלמידות עושה דרכו מנווה יעקב למרכז ירושלים, בגבעה הצרפתית מחבל פרץ באש חיה לעבר האוטובוס ורצח באכזריות נערה בת 15, שושי בן ישי הי"ד. ונער בן 11, שניהם קרבנות תמימים, קרבן עולה.
לעולם לא אוכל לתאר לך את ההרגשה של להיות בפיגוע, מטר ממלאך המוות, 2 דברים חשבתי באותם רגעי אימה, האחד איך אמא שלי תקבל את זה שאני הולכת למות. השני איך אני יכולה למות כשלא השארתי ילדים אחריי.
מבחינתי הסיפור היה ונגמר מעולם לא דיברתי עליו. עד שהגיעו הילדים ובכל ילד וילד הכל צף מחדש, האימה, העיניים חלולות המבע של הוריה של שושי.
אני שומעת את הצפירה אתמול ועיני מוצפות דמעות, בזמן שאני חותכת סלט, מכינה חביתה, הלב מאיים להתפוצץ, המחשבה חוזרת לשם, כמה ברת מזל אני, לגדל ילדים בריאים, לעסוק בפעילויות פשוטות של יום יום, והחברה שלי לא זכתה, אלוקים קטף אותה צעירה, שלא טעמה טעם חטא.
שושי היתה בת בכורה להוריה, מתוקה ומלאת נעורים, לכתה הותיר חלל עצום, והמון בנות נעורים בוכיות על הנעורים שאבדו ואינם, על הצחוק שקפא עם קול הנפץ.
בתוך כל ים הרגשות המאיימים להציף כל פעם מחדש דבר אחד אני מסוגלת לומר לילדים המתוקים שלי, איזה נס שיש לי אתכם ושתמיד תישארו איתי.
