ישבנו לנו, קבוצת נשים מקסימה, בגינה הווירטואלית. ברקע היו ריחות של ארוחת ערב, ורעש של ילדים מתוקים שחיים בתוך מציאות מורכבת, מדינת ישראל.
האמת הפשוטה מגיעה תמיד מהאמהות, האמת מכה בפרצוף. אלו לא נשים שעוסקות בהסברה ולא מוזמנות לאולפן לפרשן, והתובנות שעולות מהן שוות עשרת מונים על מילים מהוקצעות ומקצועיות.
כי הן מילים של יום יום, חפות מפוליטיקה ואינטרסים, אלו מילים של מציאות ופרקטיקה, מהשטח אורגנל, והנה מה שהן ענו על השאלה שהצבתי בפניהן
יום העצמאות שלכן ממקום חרדי, איך אתן רואות את זה?
דבורה: דעתי שזה חג שלא שייך לנו. אמנם כיף לנו יום החופש, פחות כיף החופש של הילדים, אבל אנחנו לא שמחים במדינת ישראל אז אין לנו עניין לחגוג את היום הזה. אנחנו חיים בארץ ישראל עם שלטון שלצערנו לא מתנהל בצורה הנכונה אז אנחנו לא חוגגים את יום העצמאות.
רחל: אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב מזה. אי אפשר להגיד 'זה לא קשור אלינו.? אנחנו לא שמחים בזה ולא מתחברים לזה. אבל בתכלס' אנחנו חיים במדינה הזאת ונהנים מכל מה שהיא מציעה ונותנת לנו.בשעה של הצפירה הייתי עם מטופלת (בת 13) והיא אמרה בתגובה לצפירה: "הא, עוד מעט יתחילו הזיקוקים". להתעלם מזה לגמרי זה לא נכון בעיניי. חשוב לדבר על הדברים, ולהציג את המורכבות, גם אם מתנגדים לדברים מסוימים או אפילו לכל הדרך.
ציפי: כשדברו איתי על יום העצמאות בתור ילדה, אמרו לי שאסור לחגוג ביום הזה. ואנחנו לא חולמים על מדינת ישראל אלא על ביאת משיח וסוס לבן עם כל הסבות והסבתות שלא הכרתי, אבל כשראיתי את הדודה שלי שלא יכולה לצאת מהבית עד שהסתיים מופע הדגלנים, והייתה מזמינה אותנו כל שנה מחדש לסעודת עצמאות, שהייתה כמובן אחרי חידון תנ"ך, התבלבלתי.
הם לא היו חילונים הם היו דתיים שומרי מצוות. קלה כבחמורה, כשגדלתי עוד הבנתי שהיו רבים מגדולי ישראל שמלאו געגועים לארץ ישראל, אז באמת קשה לי לדעת מה אני אמורה לעשות ביום זה חוץ מליהנות מיום חופש. האם לחגוג עם ה'ציונים' זו עבירה? או שאני מבינה לאט לאט עם הגיל, שנכון, מדינה יהודית זה לא בדיוק, ומשיח לא כאן.וזה לא ממש מה שחלמנו עליו בכל הגלות. הסדר מוצא לאט לאט מקום בלבבי. אני כואבת את כאבם של הנופלים ואת הנרצחים על קידוש השם. רק כי היו יהודים. אני תמהה על המעבר החד מאבל ליום טוב.
אני שמחה שיש לנו איפה לגור ולא בתוך האנטישמיות האירופית, ויודעת, עמוק וחזק, שלא אל הנער הזה התפללתי, שאני צריכה להמשיך לצפות יום יום לבירת משיח צדקנו, כדי שהמדינה הזו, שאני גרה בה תהפוך להיות בארץ שחלמתי עליה.
שושי: אני מסבירה לילדים שיש כאלה החוגגים ואנחנו מבינים את החגיגות ובטח את העצב שאנחנו בתור יהודים, אבל זה לא מה שאנחנו חולמים. זה לא זה. המשיח עדיין לא בא. וזה שקשה להבין את החגיגות זה תהליך נורמלי.
רחל: אצלי הקושי העיקרי הוא ביום הזיכרון. הרי מדובר בחיילים שיצאו להילחם בשביל שאנחנו נוכל לגור פה בארץ בשקט, ואני שומעת ורואה את ההורים השכולים וכואבת את הכאב שלהם. אבל אולי אני לא אמורה בכלל להקשיב ולראות את זה כי אנחנו הרי נגד המדינה כפי שהיא.
אבל מצד שלישי למה אני גרה פה? לא כי זו מדינת ישראל? אז לא מגיע למי שעזר לי ולעצמי את ההשתתפות בכאב שלהם? זה מבלבל ולא פשוט כפי שניסו ומנסים עד היום להציג את זה.
יהל: אני חושבת שהסיבה שלנו לחגוג היא העובדה שנבחרנו לעם יהודי ועם שמאמין והעצמאות ודרך חיים היא לכל אחת באופן שונה
אורלי: אני מפנקת את הילדים ומכינה בדיוק פיתות בגריל
1 קג קמח
2 כפות שמרים יבשים
3 כפטת סוכר
כף מלח
3 כוסות מים
3 כפות שמן
ללוש היטב, להתפיח לקמח משטח עבודה וליצור עיגולים לתוך הקמח
לתת להם תפיחה ולאפות בסיר גריל או על תבנית הפוכה בתנור יוצא מושלם.
אסתי: פשוט הדיון שהיה פה כל-כך מיותר, אנחנו נהגנו ונמשיך לנהוג לפי דעת תורה.
חני: זה לא דיון מיותר. כי יש המון בלבול והמון מחשבות שעדיף שיעלו על פני השטח ולא ידחקו לתחתית המח. חני, אבל הוספת יפה שבסופו של דבר, כל אחת תעשה כפי הנהוג אצלם וכפי שיפסקו רבותיה.
אסתי: אבל תודי שהבלבול התחיל בגלל שאנחנו מתחככים עם הציבור השני, כמו שמירי אמרה: פתאום היא ראתה את הקרוב הדתי ואז לא הבינה מה נכון. מכאן בא הסייג להתרחק ולדעת מה הגבול. העולם החרדי מאז ומתמיד לא חגג כלום בעצמאות ולא עמד בצפירה. מה השתנה?
חני: מה שהשתנה זה שאין מה לעשות ואנחנו באמת מתחככים כמו שאמרת בצד השני. המון דברים השתנו בשנים האחרונות. להתעלם זה לא יעזור לנו. הכל הרבה יותר נגיש, כולם יודעים ורואים הכל, אז צריך גם לדבר מחדש' התורה גם זזה??
אני יודעת שאני פותחת פה דיון. אבל זו בדיוק הנקודה. אנחנו מתחילים לזוז, להתגמש, להכיל, לקרב, לאהוב וכל המילים היפות, אבל אני מרגישה כמו מורה בבית יעקב וזה מצחיק. אנחנו אמהות לילדי דור העתיד, יש לנו תורה וגבולות, לא זזים מהם. מצטערת אם אני לא מובנת.
אורלי: בגדול ההפרדה המוחלטת שהייתה פעם היטשטשה מהרבה סיבות וחלקן טובות כמו קירוב, איחוד בין משפחות ועוד. מה שפעם היה מוקצה, כמו שיח עם משפחה לאומית או חילונית, קיבל קצת שוני ולטובה. אבל אוטומטית גם אנחנו קצת התקרבנו לצד השני.עדיין ההשקפה התורנית נישאת בגאון ואנחנו נהיינו יותר קיצונים נגד מדינה שכל כך מרעה עם החרדים ושונאת כל מה שקדוש. מצד שני, אנחנו פחות מפחדים לתת לגיטימציה ליום הזה כיום חופש, כיום שעם ישראל יושב בארץ ישראל, ואנו כחרדים יכולים להתהלך בחופשיות וקיים מצוות בפרהסיה. אז לחגוג – לא, להזדהות גם – לא,
אבל גם מנגד, הרבה פחות להתקומם ולעורר פרובוקציות ויש בזה משהו טוב.
