בספר במדבר אנו לומדים על מאורע שהתרחש בשנה השניה ליציאת מצרים, כשבאה קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם להקריב את קרבן הפסח גם הם. ואכן ה' יתברך צווה שאנשים שהיו טמאים או בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון, יכולים להקריב את קרבן הפסח כעבור חודש בי"ד באייר. יום זה נקרא בפי חז"ל "פסח שני", והם פירשו שלא כל המצוות ההחלות בפסח ראשון חלות עליו – לדוגמא, מותר לאכול חמץ יחד עם קרבן הפסח הזה, דבר האסור כמובן ב"פסח ראשון".
וכך כותב הרמב"ם "מה בין פסח ראשון לפסח שני? הראשון – אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני – חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה". יש גם מכנים משותפים לפסח ראשון ושני, שניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם.
מנהגים ביום זה
עוד באתר:
במקורות שונים נזכר פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. ולפי המקורות היו מתקבצים יהודים ומוסלמים במערת הלל ושמאי (הממוקמת בסמיכות לציון הרשב"י) בפסח שני. תאריך זה נזכר כמועד עליה לרגל למירון גם ב'לוח קברות צדיקי ארץ ישראל' מגניזת קהיר, ורבי משה באסולה מספר על השתתפותו בשיירה של יותר מאלף איש שעלו לקברי הצדיקים במירון בפסח שני בשנת רפ"ב. זהו האזכור האחרון של פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. מאותה תקופה, השתנה מועד העלייה לרגל למירון לל"ג בעומר להילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
ויום זה הוא גם יום הסתלקותו של רבי מאיר בעל הנס, ורבים נוהגים לעלות לקברו או לערוך לכבודו הילולא, ולהדליק נרות ולנדב תרומה ללומדי תורה ולבתי כנסיות. על פי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר עננו".
מנהגים נוספים הנהוגים בפסח שני
נהגו שלא לומר בו תחנון בתפילה, ונוהגים לאכול בו מצות. ובחצרות הקודש עורכים ביום זה את השולחן הטהור לכבוד זכר לפסח שני.
יה"ר שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
