1. זה קרה השבוע. כמה נוסעים חרדים בקו 82 העובר בערים תל אביב-בני ברק ופתח תקווה, העירו לנהג האוטובוס על כך שלא עצר באחת התחנות. זו הייתה הערה עדינה וכלל לא מתגרה, אך לנהג זה הספיק כדי להתפוצץ על עצמו, לקלל קללות נוראות, לקום ממקומו באורח מאיים תוך שהוא מנסה להכות עם ברזל על פניו של הנוסע. הכל בליווי השמצות נוראות על הציבור החרדי וניבול פה שאין הנייר יכול להכיל, וכל זה ליד ילדים. אתה שומע סיפורים כאלה מפעם לפעם, אך בפעם הזו הנהג צולם ותועד לאורך כל התפרצותו. תיעוד ההתקפה הועבר לידיו של עופר זילביגר, מנכ"ל חברת דן, ולאחר שצפה בתיעוד המפחיד הורה מיידית להוריד את הנהג מהכביש ולזמנו לשימוע לפני פיטורין. 2. כל מי שראה את התיעוד הבין שהנהג הזה צריך ללכת הביתה. זה לא היה דיבור כועס ואפילו לא דיבור קשה. זו הייתה אלימות. פיזית ומילולית. כל מי שראה את ההתפרצות הבין שנהג כזה אינו יכול להמשיך בתפקידו כנהג בתחבורה ציבורית ולמען האמת הוא גם אינו יכול לשמש בשום תפקיד של משרת ציבור, ואם נהיה לגמרי מדויקים, מדובר באדם המסוכן (בשעת עצבים כמובן) לכל מי שבא בסביבתו, כולל משפחתו. מי שיודע להתפרץ בכזו אלימות, "יש לו את זה". נקודה. 3. ברם, הנוסע החרדי המותקף שכאמור צילם את האירוע, בחר בדרך מאד מעניינת שמבחינתי מהווה סיפור הרבה יותר גדול מאשר סיפור ההתפרצות האלימה והפיטורין שלאחריה. הוא שלח מכתב מפתיע מאד להנהלת דן, וזה לשונו: "בהמשך לסיפור שלצערי הייתי חלק ממנו, אני לא מוצא מנוח בכך שהנהג יאבד את מקום עבודתו בגלל אירוע (חמור ככל שיהיה) שקרה אתי. אני בטוח שכולנו עוברים רגעים קשים כאלו או אחרים בחיים, ואף אחד לא חסין מכעס. אני לא מכיר את הנהג ומקווה שזו הייתה מעידה חד-פעמית, אך בכל מקרה אני בטוח שאת הלקח שלו הוא הפנים. אין אדם שלא מגיעה לו סליחה ומחילה, ואני מבקש להעביר דרכך את זה שאני סולח ומוחל לו בלב שלם! בנוסף, אני מודיע לך שאני לא מתכוון חלילה לתבוע אותו או את חברתכם בכל הליך שהוא. אני מקווה מאוד שהנהג לא יפוטר מעבודתו, אלא תמצאו את הדרך הראויה להסביר לו את חשיבות העניין. הסרטתי את המקרה רק לצורך הגשת תלונה בחברתכם על התנהגות לא נאותה, ואם הייתי יודע שההסרטה הזו תתפשט כמו אש בשדה קוצים, הייתי גונז אותה מיידית". עד כאן מכתבו של הנפגע.
4. מכתב זה מהווה גדלות נפש שראויה לציון, ובאמת חברת דן פרסמה תגובה משלה למתלונן שביקש להחזיר את התלונה, בדמות מכתב אישי של דובר חברת דן איתן פיקסמן: "בזכות אנשים כמוך, אדם יקר, יש לכולנו, זכות קיום ותקומה. נער הייתי גם זקנתי! אני סב ל-6 נכדים, כל חיי הוקדשו לנתינה, לאהבת הזולת, להקרבה, לפשרות, כך חינכתי את ילדי ונכדי. בעשור האחרון אני חש שמשהו לא טוב קורה לנו, בעיקר ביחסים בין אדם לחברו. אמות הספים של החברה הישראלית, הערכים, הסובלנות, הדבק שחיבר בינינו, הולך ומתפוגג. האדמה רועדת! אתה, יקירי, במילותיך אלו, החזרת לי את התקווה, את האמונה שעדיין לא חרבה סדום, שלא תמה התקווה. מודה לך על שהשבת לי ולכולנו את האמונה בעצמנו. תהא זו זכות גדולה עבורי, להתלוות לנהג כדי לבוא לבקש סליחה וללחוץ את ידך. איתן פיקסמן, דובר דן".
5. כעת נדון יחד בעד או נגד. התחושה הראשונית, משמיעת הסיפור היא בעד. הרי זה סיפור יפה. לא? איש אחד פגע, הנפגע יכול להביא להרס חייו של הפוגע, לביישו, לפטרו מעבודתו ואולי אף לגרום לכך שלא יתקבל לשום עבודה אחרת. ואז הנפגע מחליט להפתיע. הוא סולח. אפילו מבלי שהפוגע יבקש סליחה, ומגלה פן אחר של סלחנות וסובלנות ומידות טובות. אבל אז אתה רואה את הסרטון, וברגע שאתה רואה אותו אתה אומר לעצמך: אין סליחה ואין מחילה להתנהגות כזו. האיש לא רק מתבטא בסגנון אנטישמי, התנהגותו, שפת הגוף שלו, ההתפרצויות הקשות שלו על כלום מעידות כאלף עדים שהוא ממש מסוכן, כפי שציינתי, אפילו למשפחתו. זה כבר לא עניין שבינו לבינו זה עניין ציבורי, ולכאורה אין לו כלל זכות לסלוח, שכן אדם כזה הוא אדם מסוכן לציבור, ואין שום הצדקה לכאורה להיות נחמד אליו ובעל מידות על חשבון הציבור. הרי זה ממש כמו לרחם על אכזרים ולהתאכזר על רחמנים.
עוד באתר:
6. אולם, אחרי כל הטעונים החזקים הללו, אני מצדד לגמרי בצעדו ההירואי של הנפגע שמחל וסלח לפוגע, גם אם בגללו ישוב הנהג למשרתו. כי הצעד הזה של סליחה, מול הצעד של "ללכת עד הסוף" בעצם מעביר מסר "באיזו חברה אנו רוצים לחיות". האם בחברה שהיא סלחנית, המתרחקת מכעס והנוחה לרצות, או חברה שחסרת סובלנות שאינה מתחשבת ואינה גמישה, הפועלת בסגנון "ייקוב הדין את ההר". וגם אם יש מחיר לסלחנות הזו, זהו מחיר ששווה לשלם (שוב לדעתי) ובלבד שהאווירה האופפת אותנו תהיה נעימה וטובה ותתרום למידותיהם הטובות של ילדינו. כי הלא בסופו של דבר חברה לא סלחנית יוצרת ילדים שאינם סלחניים וכך יתנהגו לחבריהם ולאחר מכן לבני הזוג שלהם ולשכניהם ולעובדים שלהם.
7. נושא הסלחנות במקומה או לא, עולה בכל אימת שמתרחש אסון כמו תאונת הרכבת בה נספתה משפחה חרדית שלמה או במקרים בהם נשכחים פעוטות ברכבים. כתבתי בעבר על ההבדל בין הגישה החילונית הנוקטת בשיטת ייקוב הדין את ההר כשבני המשפחה מגיעים לבית המשפט עם תמונות של הנפטר על חולצותיהם ודורשים מהשופט למצות את הדין עם הפוגע (בשוגג) ואם לא, כך הם מכריזים, "זה כמו להרוג גם אותנו", לעומת בני משפחה חרדים שבאים אל השופט ומתחננים לפניו לוותר לנאשם (גם אם הוא חילוני) ולא למצות אתו את הדין מפני שהדבר יסב להם צער. בשטח ניתן לראות איך פסקי הדין שונים בקיצוניות על פי סלחנות או אי סלחנות הנפגעים.
8. לפני שבועיים כתבתי כאן על הכתב שהסתובב בבני ברק עם דגל ישראל וביים פרובוקציה כאילו חרדים מתנפלים עליו ושוברים לו את הדגל. אני מודה שכאשר המקרה הגיע לידיעתי אמרתי שעל מעשה כזה אין סליחה ואין מחילה ושיש למצות אתו את הדין גם אם יבקש מחילה. (הקדשתי לו ולדומיו טור תחת השם "בערלה גפרור") אך שבוע לאחר מכן הוא הגיע בחזרה לבני ברק (לאחר שפוטר יש לציין) וביקש ברבים סליחה ומחילה על מעשהו, ואכן רוב התושבים ולמעשה כולם סלחו ומחלו לו ואחדים אף חיבקוהו בחום. ואני מודה ומתוודה, שברגע שראיתי זאת נמס ליבי, ומבחינתי, שישוב לתפקידו. אני מאמין שהוא למד את הלקח ולא יעשה יותר מעשים מהסוג הזה.
כמובן שאין להעלות על הדעת סלחנות בנוגע לפשעים במזיד. אך בכל הנוגע למקרים שאירעו בשוגג, או כאלה שאמנם מהווים התנהגות שערורייתית אך לא כזו הכרוכה בנזק בלתי הפיך (כמו התפרצותו של הנהג השבוע והפרובוקציה של הכתב) יש תועלת רבה בכך שהחברה שאנו חיים בה תמשיך להיות חברה עדינה יותר, סלחנית יותר, פחות שואפת נקם, יותר נכונה לוותר ואף לקרב את מי שכשל בשוגג, או שלא הזיק נזק שאין עליו מחילה. וכשהאווירה היא אווירה סלחנית, איכות החיים הרבה יותר טובה, כי סלחנות אינה מוגבלת לנהגים שהתפרצו וקיללו, ובוודאי שלא לנהגים ששכחו בלי כוונה את ילדיהם, אלא גם בחיים עצמם. בשכונה, בתור, בבית הכנסת, במכולת, בין שכנים ובתוך המשפחה.
לאתר הרשמי של חיים ולדר: www.chaimwalder.co.il
