אבא, הניגון של הלימוד שלך מהגמרא הענקית והישנה, עדיין פה

אבא אני מתגעגעת.
לו יכולתי הייתי יושבת מולך, מציצה לתוך העיניים הענקיות בצבע דבש שתבונה ועומק משמשים בהם בערבוביה, ושואלת אותך על אהבת חייך, התורה.
הזיכרון הישן שלי ממך זה ניגון מתוק של גמרא, לצד גמרא ענקית מתפוררת מיושן ומצח חרוש תלמים תלמים, מתעמק בסוגיא.

כמה הייתי נותנת בשביל עוד רגע אחד כזה רק לשבת להתבונן במראה הנהדר הזה שנחרט לי עמוק בנשמה.
התורה בשבילך היתה תחביב, לא הבנת איך יש אנשים שמבזבזים סתם כך זמן בלי תכלית, וגם, גם ביום המאושר של חיי, ביום אירוסיי אמרת לאמא: "אני אלך ללמוד, תקראו לי שהמחותנים מגיעים לשבת לחיים".

שבועות אצלך היה החג שהכי אהבת בעולם, הגיוני סך הכל, חג מתן תורה, בחג הזה קבלת את הדבר שאהבת יותר מכל.
עולות לי דמעות מהזיכרון של השירים הישנים והטובים ששרת בדביקות, כמה אהבת את הניגונים האלה הנוסטלגיים, שהגיעו לעולם במסורת רבת שנים, השירים שנגנים נמרצים הפכו אותם לקאברים מדליקים וקצביים. השירים האלה שמתארים את התורה כמלכה ואותנו עם ישראל כבני מלכים.

עוד באתר:

שבוע למלחמה

המשטר האיראני מאבד עוצמה: כמה טילים נותרו בארסנל

קובי אליה

צפו

פיקוד העורף מזכיר: בשבת - גל שקט ב'קול חי'

קובי פינקלר

התרת נדרים

בשיחה עם טוקר: נחשף הבחור שנדר נדר שיפול טיל

קובי סגל

קול חי מיוזיק

לא הולך לשום מקום: אבי אילסון ברצועה חדשה

מערכת אמס

אתה יודע מה הכי נחרט לי בראש? כן?
זה שהיית גדול בתורה ועניו באופן לא מובן, זוכרת איך החברותא שלך חלה במחלה הנוראית, זוכרת איך לקחת את זה ללב, ומה היה הכי גרוע, שהמחלה של החברותא שלך פגעה לו בראש, לא סתם בראש אלא במח, זה אומר שהלימוד המתוק שלכם, העוצמות העילאיות שהגעתם אליהם, נפגע בגדול, פתאום החברותא העילוי והחריף שלך התקשה ללמוד, פתאום הלימוד שלכם היה מסובך עם המון קושי של הבנה.

ואתה?
בעקשנות אופיינית למדת אתו יום יום כאילו הכל כרגיל, אחרי כימותרפיה או הקרנות הלכת ללמוד אתו בכזה חשק כאילו הלימוד שלכם עדיין אותו לימוד ואתה מתענג על זה כמו פעם, רק כאילו.
זוכרת בהלוויה שלו, כמה האלמנה שיבחה את ההנהגה הזו שלך ואמרה: "אתה הצלת אותו, בזכותך היה לו כח להמשיך להלחם על חייו, בזכותך הוא חש בין שווים למרות חומרת מחלתו"

ואז הגיע תורך, המחלה הארורה נגסה בך בכל פה, השתוללה לך בגוף, לא חומלת ולא מרחמת, והמח שלך? כל שלב ושלב לא שכחת פסיק ממה שלמדת, "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי" הפך להיות פס הקול של חייך, דברי תורה החיו אותך, חברותא עם הבנים למרות המאמץ שכרוך בכך נתן לך כח בלתי נתפס. ואז נפרדת מאיתנו הלכת לעולם שכולו טוב והותרת אותנו לאנחות.

אבל מה?
השארת דור ענק של לומדי תורה, אני רואה את הילדים שלי יושבים ולומדים עם אותו החשק ואותו הניגון, ואני מבינה שעם התורה חי לנצח, ואהבה הזו לתורה עוברת בעורקים. ונשארת לנצח.

אבא אני מתגעגעת!