הרבה פעמים אמרו לי "אסתר, תכתבי טור אישי, תספרי על עצמך, על מה שאת עושה". הרבה פעמים כמעט באתי לכתוב טור, רק לא ידעתי מה באמת אני יכולה לחדש לקהל הקוראות (והקוראים). כל יום מגיע סיפור אישי ומרגש חדש שעולה על כל הבמות בתוכניות הנופש במגזר החרדי ובסמינרים השונים, כולן מזילות דמעה מקצה העין, ואחרי זה הולכות לבר לאכול פנקייק.
לא חסרים סיפורים אישיים, אז מי ומה בכלל חשוב הסיפור שלי?
עם הזמן קלטתי, שקודם כל, יש כאלו שאוהבים לתבל את הפנקייק בדמעות, ואני יכולה אולי לספק להם את הצורך הזה, ובנוסף, מעבר לטור של מי ומה אני, אולי אוכל גם לספר על דברים שקרו לי בדרך, וכך אנשים אחרים יוכלו להכיר דברים, לדעת, להבין ולהיות במקום מכיל יותר את הסביבה, ולקבל כלים למצות את הזכויות והיכולות של כל אדם בעצמו.
עוד באתר:
ואחרי כזאת הקדמה, אפשר קצת מי אני, למי שלא מכיר.
אני אמא, כמו הרבה אמהות, אמא לשבעה ילדים הכי מקסימים בעולם, שטובעת בערימות כביסה ומתחבא מאחורי הר כלים המצפים לשטיפה, וכל ערב תוהה שוב איך הסלון יכול להיות כל כך מבולגן. ובנוסף, אני גם נכה.
כן, האשה הזאת שראיתן אתמול ברחוב על הקלנועית, או מדדה עם מקל הליכה בדרך לגן הילדים.
זו שהילדה הקטנה ברחוב שאלה את אמה בלחישה רועמת "היא סבתא, כי יש לה מקל, או אמא, כי היא נראית צעירה…?"
אני זו שבגללה האוטובוס מתעכב, כי הנהג צריך ללכת אחורה, לפתוח את הרמפה, להזיז את כל העגלות, ולחגור היטב בחגורת הבטיחות. בעצם, זו אני לפני חצי שנה, עכשיו אני כבר עם רכב, מגיעה לכל מקום בעזרת הגלגלים, והפעם של הרכב, ולא רק של הקלנועית. ולכן, אני זו, שנכנסה לחנית הנכים, שהכי הכי קרובה לאולם של המכירה, כשלכן בכלל לא היתה חניה, ברגע הראשון אולי התעצבנתן שאין חניה, ואז ראיתן אותי מורידה את הקלנועית ומלמלתן בחצי פה "לא משנה איפה החניה, העיקר הבריאות".
תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי נכנסת לכל דבר הכי לעומק שיש. עוד שהייתי ילדה קטנה, למדתי בעל פה את חומר הלימודים, וגם היום אני יודעת להגיד אותו בעל פה. יחד עם מספרי הטלפון של כל החברות.
עם השנים, למדתי עוד כמה וכמה דברים בעל פה, ויחד עם התקדמותי בחיים, בקידום ועזרה לאנשים עם מוגבלות, למדתי בעל פה חומרים רבים הקשורים לחקיקה ולמיצוי זכויות.
ועל כן, יש לי ב"ה כלים רבים לעזור לאנשים עם מוגבלות הזקוקים לכך, ו"בזמני הפנוי" אני עושה כמיטב יכולתי להשתמש בכלים האלו. כי אם כבר יש לי ידע כל כך גדול, אמרתי לעצמי, אנצל אותו ואסייע לאנשים לקבל את הזכויות שמגיעות להם.
ראיתי ושמעתי בתדהמה מאנשים שהיו זכאים לקבל אלפי שקלים בחודש ולא ידעו מזה בכלל, עברו עליהם שנים רבות שבכל חודש יכלו לקבל קצבה חודשית בסך אלפי שקלים, קצבה שתעזור להם בטיפול בילד שלהם, סכומי כסף גבוהים שהם הוציאו מכיסם לטיפולים, והחבות בבנק הלכו ותפחו, אנשים אלו זכאים לקצבה של אלפי שקלים מידי חודש בחודשו, שקצבה שהיתה יכולה ממש לעזור להם, וזה לא מקרה אחד או שניים ולא פרוצדורה מסובכת, ידיעת הזכויות המגיעות להם, ובקשה נכונה לגורם הנכון והיו מקבלים את הזכויות המגיעות להם בדין.
לעתים אני רואה משפחה, אשר זכאית בדרך כה פשוטה לקבל את הזכויות, ורגע לפני שהם משלמים הרבה כסף למי שיטפל להם בתיק, אני נותנת להם טופס אחד, ושמחה כל כך לראות את התוצאה, בלי הוצאות מיותרות על עלויות תיווך.
בנוסף, ראיתי כי הרבה זכויות של אנשים עם מוגבלות פשוט לא ממומשות. שיש מקומות בהם המצב אבסורדי. ועל כן החלטתי להצטרף לארגונים מקדמי חקיקה, ותוכלו לפגוש אותי גם כמעט פעם בשבוע במסדרונות הכנסת, נכנסת פעם לוועדת החינוך ופעם לוועדת הרווחה, מנסה לקדם חקיקה ראויה לאנשים עם מוגבלות, תוכלו גם לראות אותי מגיעה לוועדות שונות במקומות אחרים, וועדות שמטרתן לקדם את הזכויות למען אנשים עם מוגבלות.
האמת, שהקשר שלי עם קידום הזכויות התחיל הרבה הרבה לפני שנכנסתי לקטגוריה של אדם עם מוגבלות.
לפחות כחמש שנים, מעט לאחר המחאה החברתית, הצטרפתי לארגונים העוסקים בקידום זכויות הילדים בחינוך המיוחד, הסעות, קייטנות קיץ, נגישות בתי ספר ועוד, ועם הזמן הרחבתי את הפעילות לנושאים נוספים, למרות שעדיין, אני מתמקדת בעיקר בזכויות במערכת החינוך. ומקדמת ככל האפשר את הזכויות האלו.
ואם תנסו לתאר סדר יום בבית שלי, אז בנוסף לבית והילדים כמו בכל בית, יש גם טלפונים מידי פעם, ואני מסבירה למשפחות איזה טופס צריך למלא עבור מס הכנסה, ומה עבור ביטוח לאומי, ומידי פעם גם דפיקה בדלת ושליח עם זר פרחים ומכתב המבשר שב"ה ההשתדלות הצליחה, (לא, זה לא רמז, אבל כן מסתתרת כאן בקשה לזכור לעדכן.) ואני שמחה בכל פעם שזוכרים לספר לי שאכן, הטפסים עזרו, הקצבה הגיעה וכדו', אם כי לרוב, כשמגיעות הזכויות, כבר שוכחים.
בשבועות הבאים אנסה לכתוב לכן עוד, לספר על עצמי, על סיפורים מענינים שקוראים אצלי, ואצל אנשים שאני מלווה (כמובן בטשטוש הפרטים המזהים) על התמודדות של משפחות מיוחדות, ושל אמהות מיוחדות, ועל הרבה ימים של צחוק ושמחה, של קושי וכאב, ושל אור ותקווה לעתיד טוב ונחמד.
ואם יש לכן משהו מיוחד לשאול, המייל שלי כאן, וממש אשמח לענות [email protected]
