יצא לי בנסיבות שאינן תלויות בי, לשהות זמן רב ביציע של כותלי בית המשפט. היות ולא הייתי לא תובע ולא נתבע הרי שהשהיה הארוכה העניקה לי את השחרור המחשבתי להתבונן וללמוד מהצד דברים רבים בתכונות אנושיות הממלאות את חלל חיי היום יום, ובסופו של דבר ממלאות את אולמות בתי המשפט.
הדלת בה נכנסים התובע והנתבע סובבת על אותו ציר, מלווים בפרקליטים יושב כל אחד על מקומו, כל אחד בטוח בצדקתו, בטוח אבל בטוח, "אין מצב" הוא אומר לעצמו ולסביבתו, בית המשפט מקבל את גרסתי, "אין שני צדדים". לאט לאט, שלב אחר שלב מקבל הדיון גוון של שני צדדים, של שני גרסאות שונות, לא הכל שחור לבן, שום דבר כבר לא בטוח, טיעונים, עדויות, הוכחות ו…הדיון מסתיים. – הצדדים נשלחים אחר כבוד ל"גישור".
הדלת בו נכנסו תובע ונתבע מבוצרים ובטוחים, סובבת שוב על צירה, הפעם יוצאים משם תובע ונתבע עם תובנות חדשות, כן, אולי יש "שני צדדים". יש מקום לגישור. אין ספק כי אילו קודם לפתיחת הדיון היו שני הצדדים מכילים את התפיסה הבסיסית כי תמיד יש שני צדדים למטבע, היו נמנעים דיונים רבים ולכתחילה היו מחפשים את דרך האמצע, את הגישור ואת הפשרה.
עוד באתר:
העובדה כי אולמות בתי המשפט מלאים, והלו"ז של השופטים והפרקליטים צפוף צפוף, מלמדת כי התכונה האנושית של "נוגע בדבר" מתלווה דרך קבע לאנשים, לשכנים, לשכירים ולמנהלים, לקהילות, לארצות ועד ראשי מדינות.
"קורח שפקח היה, מה ראה לשטות זו" – זו הפרשה האהובה ביותר על כל בעלי המחלוקת, דווקא פרשה זו שאמורה היתה ללמד על הבריחה מהמחלוקת, דווקא היא מפרנסת את כל בעלי המחלוקת. סופם המר של בעלי המחלוקת כפי שהוא נלמד בפרשה זו, צריך היה להפחיד, להרתיע ולהרחיק מכל מה ששיך למחלוקת, – מדוע זה לא? מדוע דווקא הם מתרפקים על פרשה זו, למה ה"שטות" הזו חובקת זרועות עולם?
מה זאת אומרת למה? – כי ה"צד השני" הוא בעל המחלוקת, אין כאן כלל שני צדדים, "אני" הפקח והשני הוא בעל השטות, "הוא" צריך ללמוד מקורח, אני? כנראה שהאדמה צריכה לפתוח פה גדול כדי לשנות תפיסות אלו.
