מבט מהסטנדר: למה שלא נהיה "דתיים בלב"?

כאזרחים מהשורה אין לנו את הכלים להיות גורם משפיע על ניסיונות הרפורמים לגעת בקדושת מקום הכותל המערבי, אנו מניחים לשליחי הציבור העושים מלאכתם נאמנה במשמר קדשי ישראל. אבל כיהודים מאמינים בני מאמינים עלינו לשים ליבנו לתופעה ולחפש מה אנו כן יכולים לעשות.

למה זה קורא לנו?

משהו תימהוני מאד מסתתר מאחורי הקבוצה הסהרורית של מה שמכונה "נשות הכותל", את רחבת הכותל המערבי הם לא סתם בחרו וגם הטלית והתפילין לא נבחרו באקראי. האובססיה לגעת דווקא בקדוש וביקר לעם ישראל, דווקא במקום הקדוש ביותר ודווקא במצוות מיוחדות וחשובות, מעוררות תמיהה – למה דווקא שם ולמה דווקא במצוות המיוחדות לגברים ולא לנשים? מה כ'ל כך בוער להם בקריאת התורה בספר תורה?

עוד באתר:

צפו בפרומו

'המקופח החדש'? • במוצ"ש: השופטים בוויכוח סוער

מערכת הקול החדש

נקמת אראק?

האיראנים כיוונו מטח לכור בדימונה; נפילה בדרום הארץ

פנחס בן זיו

צפו בדברים

נתניהו בזירת הנפילה: "הם רוצים להשמיד כל אחד מאיתנו"

שלמה ריזל

בשירות האויב

שידור חי ב'אל ג'זירה': השוטרים עצרו את צילום הזירה

אבי יעקב

אירועים אינם קורים סתם, גם אם הם מופיעים בקטגוריה של "חדשות", בפרט אלו שנוגעים ישירות בקדושה. וכשהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב עלינו להתבונן פנימה ולחשוב למה זה קורא לנו?

המשגיח מרן הרב דסלר זצ"ל מרחיב אודות ההרכב המציאותי שבכל מעשי המצוות הנעשים על ידי האדם בפעולות חיצוניות למרות שעיקר תוכן המצוות הוא במשמעות הפנימית שלהם. – והשאלה הנשאלת היא אם אכן הפנימיות היא העיקר מדוע לא די בפנימיות, במחשבה, בכוונה, בלב, ולמה שלא נהיה "דתיים בלב"?

לפעולה החיצונית שבמצווה, מסביר הרב דסלר, יש תפקיד כתפקיד הקליפה לפרי, תפקידו הוא "לשמר את הפנימיות הזו" בתוכו של האדם. – למה הדבר דומה, לאדם מקבל הזמנה לקחת חלק בשמחת ידידו הוא לא מוזמן "לבוא" לשמחה, הוא כן מוזמן "להשתתף" בשמחתו, איך אדם משתתף? ע"י שהוא בא. ההשתתפות היא העיקר, הנוכחות הפיזית שלו היא הפעולה של ההשתתפות אבל היא רק ה"קליפה" החיצונית של ההשתתפות. נתאר לעצמנו את כולם משתתפים בשמחת זולתם במחשבה, בכוונה, בלב…

נכון, מאחורי ההצגה של הקבוצה הסהרורית הזו יש ניסיון חמור לגעת באופן פוגע ומבזה ביסודות מסורת ישראל וקדושת המצוות, אבל העובדה כי ההצגה הזו נוגעת בצידם החיצוני ביותר של קיום המצוות, זו צריכה לעורר אותנו למחשבה פנימה עד כמה גם אצלנו העיסוק הוא במהות המצוות ובפנימיותם ועד היכן השתעבדנו בעיקר לצד החיצוני של קיום המצוות.

"גדול תלמוד המביא לידי מעשה". אין ספק כי עיקר קיום המצוות הוא בקיום המצוות בפועל, אך האם לא הזנחנו לגמרי את עבודתנו הפנימית? האם לא נשארנו עסוקים בטיפוח הקליפה ללא שנאכל את הפרי?