אני כבר באיחור של יום וחצי, עם כאבי ראש של אחרי צום (שלא צמתי), סחרחורות (עד נפילה) שלפעמים באות לבקר אותי בלי רשות ועייפות מתמדת. בנוסף, ערימות כביסה שלא מביישות את אחרי חול המועד או תשעת הימים, למרות שאין לזה סיבה נראית לעין (ואפילו יש שרב, כך שאין מה להתלונן על הכביסה שלא מתייבשת). הערימות כוללות גם חולצות תלבושת שמחכות לגיהוץ כבר כמעט שבועיים. וכמובן רשימה ארוכה של קניות לשנת הלימודים שבפתח: מכשירי כתיבה, קלמרים, חצאיות, חולצות, תיקים ועוד. לכל גיל ולכל בית ספר היום והמיקום של מכירת התלבושת הספציפית, לא כולל איסוף ספרי הלימוד שיערך בהמשך החופש...ומתוך כל הדברים האלו אני חושבת על מה לכתוב, כשהנושא הבוער ביותר אצלי בכלל נשכח ממני. המעלית. כשגרים בקומה שישית צריך מעלית. תמיד. גם מי שלא נכה. כי מעטים האנשים שיעלו יום יום שש קומות בלי מעלית. בטח לא עם קניות, עגלות תינוק ועוד. ולכן, ככל הנראה, בנו בבנין שלנו מעלית, למרות שהוא בנין די עתיק (בן 30 בערך). רק מה, המעלית עתיקה כמו הבנין, ונוהגת להתקלקל פעם בחודש לפחות, וכך אני נאלצת להישאר בבית. אין דבר מתסכל יותר מלהגיע הביתה אחרי יום עבודה מתיש, השעה חמש בערב, ואני למטה בלי יכולת לעלות הביתה. הילדים מורידים לי ארוחת צהרים, כובע וראש לפיאה (חם עם הפיאה), נעלי בית (גם עם נעליים חם), בקבוק מים, ספר קריאה ועוד. אני מנסה לנוח ברכב, כשהמזגן מבזבז מלא דלק, עד שעוד מעט- אולי- יסיימו לתקן את המעלית. ואולי לא, ואני אצטרך ללכת לישון ברכב, או לחפש איפה לבלות את הלילה, כי אין לי יכולת לעלות הביתה.
עם הזמן למדתי שיטות, בעיקר לירידה במדרגות. אל תגלו לשכנים, שלא יפתחו את הדלת להסתכל. אני מחכה שחדר המדרגות יהיה יחסית פנוי, מתיישבת בראש גרם המדרגות, וגולשת לי למטה, קומה אחר קומה, עד לקומה אחת לפני האחרונה. שם המדרגות מלוכלכות יותר ואני נאלצת לקום ולרדת לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה, עד שאני מגיעה לכניסה לבנין. לעלות מדרגות יותר מורכב. צריך ליווי צמוד, כיסא ובקבוק שתיה. והרבה הרבה סבלנות. כל קומה עוצרים, יושבים ונחים, עד שהכח חוזר. אחרי חצי שעה אני בבית. לחילופין, בימים בהם אני מותשת יותר, אני לא עולה בכלל הביתה אלא הולכת להתארח אצל מישהו עד לתיקון המעלית. המעלית מתקלקלת בעיקר כשיש הפסקות חשמל, וזה קורה לרוב באמצע הלילה. בעלי קם בחמש, ואם הוא רואה שאין מעלית הוא מיד מודיע לי. כך, בשעה 7 כששירות הלקוחות בחברת המעליות נפתח, אני יכולה מיד להתקשר לבקש טכנאי שירות. לרוב, כשאני חוזרת מהעבודה המעלית מתוקנת. עד לפעם הבאה...
בהחלטה של דיירי הבנין בישיבת וועד הבית, הוחלט להחליף את מנגנון המעלית. ההחלפה דורשת את השבתת המעלית לשבועיים. כמה שרציתי שזה יהיה בימים הנוחים לי, בפועל זה בימים שנוחים לחברת המעליות. לא ממש מתחשבים באיש הקטן. מיום ראשון הבא ועד שישי בשבוע שלאחריו נהיה בלי מעלית, ואהיה בלי יכולת יציאה או כניסה הביתה. אני מתכננת לנצל את החופשה הכפויה, ולצאת לכמה ימים לנוח, אך עוד לא החלטתי לאן. אני מתלבטת (אשמח לרעיונות, אפשר לכתוב כאן בתגובות. מחפשת: מקום נחמד, שקט, נעים, זול, ליחיד ובארץ). כשאני חושבת על מנוחה, אני יודעת שזה צעד חשוב לכל אחד, ובמיוחד כשיש מצבים מורכבים במשפחה. הרבה פעמים כשאני מלווה משפחות, אני מוצאת אנשים עייפים, מותשים וחסרי כח להמשיך בדרך. הם זקוקים למנוחה כמו לאויר לנשימה, רואים איך הנשימה שלהם כבדה ואיך הגוף נחלש (ובעקבותיו כנראה גם הנפש), כי הם לא מצליחים לצאת למנוחה. צריך לדעת לקחת רגעים, לצאת, להחליף אוירה, לנשום עמוק אויר אחר; לראות למרחוק נופים חדשים, ולאגור כוחות הלאה, להמשך ההתמודדות הלא פשוטה.
עוד באתר:
גם אני כבר הגעתי למצב כזה שכל מה שאני רוצה באמת זה לישון. למחוק את סידרת הפיהוקים הבלתי נגמרת הזאת בכמה ימים של שינה עמוקה במקום שקט ונעים. ורצוי עם ערימה של ספרים, תשבצים ומחשב נייד. רק אני והשקט. אני חוששת מאוד שבמקום לנוח אני אנהל את הבית בשלט רחוק; אתקשר ואעקוב אחרי הילדים, אתקשר גם להזכיר להעמיד מכונה, לסדר את הסלון ולהשכיב את הקטנים, למרות שאני יודעת שהכי טוב זה לשחרר קצת. לא יקרה כלום אם היום יום יתנהל אחרת, אם אני אתן להם עצמאות, ואם כמה ימים לא יסדרו את הבית, מקווה להצליח לזכור את זה גם בשבוע הבא. לתת להם להתמודד לבד, ולנוח בעצמי באמת באמת. לחזור עם פחות פיהוקים והרבה כוחות, בשביל לעלות חזרה הביתה שש קומות, גם אם זה יקח לי חצי שעה. ואם כבר יסיימו את התיקון, אנצל את הכוחות לכתוב טור נוסף, על החופשה שעברה עלי.
אם אתם רוצים להגיב באופן אישי, אפשר לכתוב ליל מייל: [email protected]
