המשלחת שהתקבלה אחר כבוד אצל האדמו''ר זצוק''ל מסאטמר נכנסה בצעדים בוטחים, לא פיללה לתשובה כזו. הם באו עם מה שלדעתם סיבה אמיתית ומוצדקת למניעת מינויו של הגאב''ד הגר''י וויס זצוק''ל לתפקיד גאב''ד העדה החרדית. לבם היה סמוך ובטוח כי העובדה שהרב וייס זצוק''ל נטל בעבר פרס מוסד ממלכתי עבור ספריו המונומנטליים שו''ת "מנחת יצחק", אינה עולה בקנה אחד עם תפקיד גאב''ד העדה החרדית. - כך הם סברו, האדמו''ר לא סבר כך.
''כמה לילות של עמל התורה לדעתכם הקדיש הגר"י וייס בכתיבת ספריו'' שאל אותם האדמו"ר – ולא המתין למענה, עד שהמשיך ושאל ו"כמה לילות נדרשים כדי להיות קנאי?".
כך הקנאי הגדול, ואחד מגדולי הקנאים "האמיתים" בדורות האחרונים, כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצוק"ל.
עוד באתר:
"פנחס בן אלעזר... בקנאו את קנאתי" – לא את קנאת עצמו דרש פנחס, אלא את "קנאתי", קנאתו של הקב"ה. הוא הוציא את עצמו כליל מהתמונה, זו לא היתה תגובה אינסטינקטיבית על משהו שהרגיז אותו, זו קנאות שקינא על קנאת הקב"ה בלבד – ולכן זכה למה שזכה.
"קנאות" היא תגובה קלה, האיפוק והתחבולה היא המורכבת והקשה.
מערכות ההגנה על זכויות פועלות בתחום האינסטינקט כחלק מנחלת המין האנושי, גם אצל בעלי חיים. אף אחד לא מייחס להם לא שיקול דעת ולא חכמה נלמדת, אלו תגובות אינסטינקטיביות מולדות שטבע הקב''ה בבריאה.
חיי האדם נעים על מסלול תפיסתי של ערכי קיום המבוססים על רצון טבעי ''לחיות'' ולשרוד. המרחב הציבורי נטוע באנשים רבים וממילא במסלולים רבים של הרצון הטבעי לחיות ולשרוד, אך לא תמיד נעים המסלולים על מתווה משותף וזהה. לא אחת ולא שתיים נחבטים בהתנגדות אחד מול זולתו, לחיות או לא, להמשיך או לעצור, לעמוד על זכויותי או לוותר לזולתי, להגיב בהתנגדות אינסטינקטיבית או להפעיל שיקול דעת ו...להתאפק? לפעול כמו בעל חיים בטבע או כמו אדם בר דעת שיודע לחשוב רווח מול הפסד, שיודע מתי לוותר משל עצמו עבור זולתו.
ידוע כי מרן רבי אליהו לופיאן זצוק''ל הקפיד שלא להלקות את בניו בשעת מעשה, אף שהוכיחם בדברים אך את ההלקאה דחה ליום שלאחריו, וזאת על מנת להבטיח את ניקיון הפעולה שלא תהא מתוך כעס או רוגזה. שתהא "קנאתי", קנאתו של הקב"ה, ולא ח''ו קנאת עצמו.
אין מה להתפעם מהפגנות אינסטינקטיביות קולניות. קנאות היא הדבר הקל בעוד שהתגובה האחרת היא תחבולה. אין דבר קל יותר מאשר ליצור הפגנת זעם, לעצור את רשות הרבים ולהביע מחאה קולנית, אבל זו אינה דורשת שיקול דעת, זו אינה משקללת את התועלת הנצפית, שעה שהתחבולה היא חכמה, כי התחבולה מחייבת שיקול דעת.
– בתחבולות תעשה לך מלחמה.
