אני רוצה להתאבל איתך ירושלים, אבל עסוקה בכמה זמן עוד אסור מוזיקה. אני רוצה להתאבל איתך. אבל חושבת על מקלחות, ניקיון, כביסות. אני ממש רוצה. והראש שלי בשופינג וביום שאחר תשעה באב מה יוכל לעשות ואיך לכייף. ואז אני עוצרת. וחושבת עלייך יקירתי.
על הקריסה. על הבדידות שלך. על מה שהיית, ועוד תהיי, ומה שאת עכשיו. וכמה אנחנו לא מבינים בכלל מה את עוברת. ולוקחת את זה רק שניה פנימה. אל תוך עצמי. אל הלב שלי ואז אז אני מרגישה אותך, מתוך הנפילות שלי, מתוך הצער הפרטי שידעתי. מתוך החורבנים האישיים שלי. ואז אני מבכה אותך, ירושלים. מרגישה איתך יחד בצער ובשפלות. מרגישה כמה שאת מתגעגעת לשכינה. אולי כמו שאני מתגעגעת לכל מיני דברים שהיו ואינם. וכמהה. כמהה איתך לגאולה. ואולי אולי אפילו רק לשם כך חוויתי חורבנים קטנים. כדי להיות מסוגלת לצאת מהבועה של ההווה והמציאות. כדי להרגיש את הכאב של האחר, גם אם הוא אדם, וגם אם היא עיר. או שכינה. וכדי לאסוף את עצמי חלק חלק, פיסה פיסה, להרכיב הכל מחדש בתוכי לגאולה שלי עצמי,
ולדעת
ל ד ע ת
שיבוא גם היום שלך.
וגם את תאספי ותלקטי שרידייך
ותחליפי שמלתך הקרועה למחלצות
וכולנו נתבונן בך, יפת נוף, ונגיד:
"יא, איזה יפה היא, כמה חזקה, כמה עומק יש בה, איך רואים שהיא עברה, זה מה שבנה אותה" , אני רוצה ירושלים. אני רוצה לזכות להיות איתך ביום שזה יקרה. לשמוח איתך בימי שמחתך. בזמן שתהיי בנויה. אני רוצה שזה כבר יקרה. שיגיע כבר היום הזה. ושאהיה חלק ממנו. הלוואי שאזכה.
עוד באתר:
נ.ב.
והאמת שלימוד קטן יש לי פה…..
מי שמתאבל עליה בחורבנה, זוכה לראות בבנינה. מי שהיה איתי בימי הקשים – נכון וראוי שיהיה איתי גם בימי הטובים.
זו אהבה.
