"ימי בין המצרים" – מושג הטומן בחובו סימן של תקופה קשה בשנה. מנהגי אבלות, החום הנורא, הכיס המרושש עקב רכישות ספרים לשנת הלימודים הבאה (ועוד שָכַרנו צימר לבין הזמנים…)
אכן, זמן לא סימפטי. ואם לא די בכך דחפו לנו גם את 'החופש הגדול' לתוך הקלחת הזאת. אין ספק שהשהייה המרובה עם הילדים גוררת אחריה חיכוכים והרבה עונשים. בכל שנה – בתקופה זו של השנה – הטלפון ב'אתגרים בחינוך' לא מפסיק לצלצל בשל שאלות בנושא ענישה נכונה. אכן, נושא הענישה רחב הוא. אין אנו יכולים להקיף את כולו אך מבקשים אנו להאיר לפחות את מסגרתו, כדי שגם אם תהיינה טעויות, לא תהיינה אלו גסות והרות אסון. נא הסכיתו לתיאור הבא:
נוּשי הוא ילד שובב, חצוף ומעצבן מאוד. שמו המקורי מנשה אך כולם קוראים לו נוּשי (קיצור של עָנוּשי…) על שם העונשים הרבים שלהם היה זוכה. 'כּוּלָהּ' ילד בן שמונה ומאחוריו רקורד עשיר של מעשי קונדס רבים ועונשם בצידם. כך למשל כשלא מצא חן בעיניו שאמא בזקה תבלין על החביתה, הרים את המחבת והעיף אותה באוויר תוך שהחביתה הרותחת נוחתת היישר לפניו של אחיו הקטן בן השנתיים. אמא נגשה אליו בזעם, סטרה לו סטירה הגונה ודחפה אותו לחדרו כשהיא נועלת את הדלת אחריו.
עוד באתר:
גם בבית הכנסת נוּשי עושה שטויות. שבת אחת, כשזיהה סוכריה תקועה על ארון הקודש, טיפס על כיסא, אחז בפרוכת ביד אחת, ובשנייה ניסה לאחוז בסוכריה תוך שהוא קורע את הפרוכת ממסילתה והיא נשמטת כולה על הקרקע. אבא זעם נורא. משך לו באוזן, וכל השבת היה נוּשי מושעה מכל משחק ומרוחק מכל ממתק. "נוּשי לומד בעונשים" כך נהג אבא לומר כל הזמן. בשעת לילה אמרה אמא "מה נעשה עם נוּשי הזה, הוא מוציא מהדעת. ככל שאנחנו מענישים הוא מרבה להתמרד ורק מתדרדר". בעלה הנהן בהסכמה: "אין מה לעשות, נוּשי לומד בעונשים, הוא לא מבין דרך אחרת…"
אבא נדם בשתיקה חולמנית ואז הוסיף: "שמעתי על פנימייה מצוינת לילדים בגיל שלו, מה רע בזה?.. אומרים שנותנים שם דגש על יראת שמיים.. וגם על משמעת! אולי מקום כזה יעשה אותו בנאדם. מה את אומרת?…" אמא התבוננה באבא ארוכות. "אולי, ננסה. תתקשר לשם מחר ותקבע לנו פגישה, נלך לראות את המקום".
נוּשי, שהיה ער במיטתו, שמע את הדברים ולבו נחמץ. נחמץ כמו בכל פעם שנענש בימי חייו. הוא שקע בהרהורים נוגים אודות המשפט הנצחי של אביו "נוּשי לומד בעונשים". משום מה זה תמיד צלצל לו כמתאים לראשי התיבות נלב"ע, שזה משהו שקשור לנפטרים… הוא הרגיש לא רחוק מזה. עייף היה מרוב עונשים. פרץ דמעותיו החל שוטף את הכרית כנחל שקט. נוּשי הלך לפנימייה!
לבן שלנו לא קוראים נוּשי. אבל נכון שגם הוא מעצבן נורא?.. אמנם אינו משליך חביתה רותחת באוויר אבל גם לו לא חסר, נכון?.. וגם הוא- איך לא- גורר אחריו עונשים בלי סוף, נכון?… אם התשובה היא חיובית, הבה נשכיל יחד מדברי חז"ל: נאמר בתורה "בנים אתם לה' אלוקיכם"- המערכת ההורית צריכה להילמד מהמערכת האלוקית. כשם שהבורא נוהג עמנו כבנים (מה הוא רחום) כך עלינו לנהוג עם ילדינו (אף אתה רחום). נכון, גם בורא עולם נאלץ לעיתים להעניש את האדם, אבל איך הוא 'מרגיש' כשהוא עושה זאת? "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי" (משנה מס' סנהדרין מו.) ומסביר רש"י: "כמו שהאדם שיגע ועייף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי.
מבהיל. ראיתם פעם אדם עייף ויגע עד כדי הכבדה באברי המחשבה והמעשה? מי שהתעורר פעם מהרדמה כללית יודע מהי התחושה של טשטוש הראש וכבידות האיברים. זה מה שהקב"ה חש כשאדם סובל יסורין! ובגמרא שם מדובר על מחרף את ה' שנתחייב מיתה בבי"ד. ובכל זאת, הקב"ה בוכה עמו. המהרש"א כותב: "בשעה שאדם מצטער מניח זרועו על ראשו"- ראיתם פעם אדם שמקבל בשורה מרה? איך הוא אוחז את ראשו בשתי ידיו ומתנועע בסחרור אנה ואנה כמי שלא יודע את נפשו. כך, אבל בדיוק כך 'מרגיש' הקב"ה כשאתה- כן, ממש אתה- זה שקורא כרגע את השורות האלו- כשאתה מצטער.
אמת. לפעמים צריך להעניש. אך הבה נבחן את עצמנו כיצד אנו מרגישים כשילדנו ענוּש? אם התחושה של ההורים היא של 'קלני מראשי קלני מזרועי', אזי יש סיכוי שהעונש בא ממקום טוב בנפש ולא יזיק לילדים, אך אם התחושה היא פורקן תסכול וכעס אישי על הילדים אז… קלני מראשי קלני.
