הוא מצא את עצמו מהלך לאורכה של הטיילת. ההמתנה במקום נכפתה עליו לצורך פגישה דחופה, שם בשיפולי חוף הים מצא קרן זווית מתאימה לחשיבה. עננה כבדה גדשה את ליבו. את רעייתו איבד לפני זמן רב גם בן יחיד שהיה להם התרחק ממנו, בודד הוא נותר. לבד, לבד.
הפינה הזו מוכרת לו, בעבר הרחוק היה פוקד את המקום לפרקים, לחנות מתנות וחפצי נוי הסמוכה. וזו צדה עתה את עיניו. מבלי משים וללא סיבה צעד לעבר החנות, רגליו הוליכוהו לשם, ואז הוא נזכר… למרות ששנים רבות חלפו עברו, תחושת חמיצות עזה צבתה את גרונו.
כן, זה היה כאן. אז זה היה עם משפחתו, התלבטות וויכוח על צורך בקניית מוצר אפפו את חלל החנות, והסתיימו באי קנייתו. אוירה מתוחה הוסיפה להתלוות אליהם זמן ניכר. עכשיו זה "חזר" אליו, אבל עכשיו אין לו למי לקנות! אין ויכוחים, אין מתחים, אין עם מי…
עוד באתר:
כרטיס הויזה שלו מלא וגדוש, מייחל ל"גיהוץ", מאד היה רוצה לקנות ליקיריו, משתוקק לתת משהו למישהו, אין לו למי. – אף אחד לא שומע אותו. הוא מסב ראשו לאחוריו גלי הים כמו מתנפצים עליו, נמוגים והולכים, נעלמים כלא היו על מרחב החול האין סופי – לא נותר כלום!
"הצער הזה" – הוא אומר לי – הצער הזה, אולי משל הוא לצער השכינה. נמשל למי שיש לו מה לתת ואין לו למי… הקב"ה ברוב טובו רוצה לתת לבניו האהובים, הוא רוצה להשפיע שפע רב של טובה וברכה, אבל אין לו למי, בניו אינם איתו, הם התרחקו ממנו רח"ל. היש צער גדול מזה?
ואם הקב"ה לא נותן, מי ייתן? מי יכול לתת?
כל הצער שיש בעולם, הוא שיקוף של צער השכינה, צער גידול בנים, קושי פרנסה, בריאות, שכול ויתמות, "מסתירים" כביכול את השכינה והרי הם כבבואה לצער השכינה.
כדאי לחשוב על המילים "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו" – הקב"ה בחר, הקב"ה רוצה להיות בציון, ו… "הבט שממותינו והעיר אשר נקרא שמך עליה". אוי, "רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל ציון משכן כבודך".
