אתה קולט? אני אערוך ליל סדר לכל הצוות של חברת חרסינה בע"מ, החברה שמייצרת סטים מדהימים של כלים, סרוויס וכוסות זכוכית. נחשוף אותם למגזר שעורך שולחנות ליל הסדר בפאר והדר. בארור שאחרי ליל סדר בהם ישבו המנכלים החשובים של כל מחלקות המפעל הגדול חרסינה הם ישלחו יד ויחתמו על הזמנת קמפיין פרסומי בעשרות אלפי שקלים…
"אולי תצאי מהסרט?" בעלי הסתכל עלי והעיניים שלו היו קרות. הוא אפילו לא כועס, יש שלב שהכעס הופך לחוסר אונים, והחוסר אונים לאדישות, אחרת אי אפשר לשרוד. עוד לא קלטתי שהוא בשלב האדישות. הסתובבתי כמו סינדרלה עם כרכרת הדלעת, אני יהפוך לנסיכה. הלבשתי את הקטנים והחלומות מרצדות לי בראש, "מהר, נו… שים כבר את הנעליים", דחסתי את רגלו של הקטן בנעל הספורט שלו שואלת את עצמי למה מייצרים נעליים עם שרוכים לגיל הרך, "זה לא חזק אמא", ידעתי שזה יגיע, איפה הנעליים עם הסקוטש…
אין לי זמן לחפש אותם, אני חייבת ללכת לארגן את הנשף. מיהרתי אל שקית ההצלה שלי, שלפתי משם את החמצוץ התורן והגשתי לקטן, זה עבד כמו קסם הוא התעלם מהשרוכים. "תגידי, חשבת על השיניים שלו?" שוב הבעל שלי, משבית שמחות. "אל תתערב אם אני מוציאה אותו לגן בדרכי שלי". בדרכך שלך, אהמממ, גיברת את מזמן איבדת את הדרך. קם וזרק לאויר ומיהר לצאת לעבודה שלו. חמש עשרה שנה הוא עובד באותה עבודה, באותו מקום, תבנית היום שלו בנויה מברוטו נטו וטרה. מכירה את התנועות שלו, איך הוא אורז את הדפים בתיק שלו, הוא יועץ כשרות ארצי, אחראי על תעודות הכשרות והבשרים, והוא מקפיד על קלה כבחמורה. רק אתמול ניסו לשחד אותו להעלים עין ממשלוח בשר מארגנטינה, הטלפון שלו מצלצל ללא הרף רק נדמה לי שהוא עונה בלאות….מכירה את התנועות, הנה הוא שוטף את הפנים והידיים שולף את המגבת מהתיק שלו, כי רק ככה הילדים לא ישתלטו לו על המגבת ככה הוא טוען. שותה כוס חלב קר, בקפה הוא לא נוגע, לא מבין למה אנשים מכורים לקפה. לוקח תפוחים בשקית וניגש לדלת. עכשיו אני סופרת עד עשר כי הוא חוזר, קבוע הטקס הזה חוזר על עצמו, הוא תמיד שוכח משהו. לפעמים נדמה לי שהוא בכוונה שוכח, כאילו הטקס הזה הקבוע הוא מעין קמע ליום שלו.
עוד באתר:
שילך כבר, אני לא רוצה שהוא יצפה בקלוני כי השוחד שלי לא הסתיים, עכשיו אני צריכה להביא את כולם לאוטו. וברגע שהם יורדים אני שועטת מאושרת ממוקדת מטרה. החרסינות. בבית שלי כוסות חד פעמי אבל החרסינות הם המטרה היום. לרגע דימיינתי שאפילו אני מחליפה את החד פעמי הקבוע בסט חרסינה מלוטש והתמונה המזוקקת הסיטה הצידה את רעש השבירה של הכוס האחרונה שנשברה אצלנו בשבת האחרונה, "רעיון נפלא, בואו תשמעו את הרעיון הנפלא של רבקה…". וואו לא ציפיתי לזיקוקי דינור, והם עפו מכל עבר. "אמרו לך שאת גאונה", "מבריקה", "רק בשביל הרעיון היה שווה להביא אותך לכאן". החיוך נמרח לי ונמרח בכל מקום. "אחרי מחיאות הכפיים נשארתי רק אני על הבמה, והיא בתפקיד הבימאית.
נחמה כבר הרימה את הטלפון לאוזן שלה רק רגע לחשה להיא שמאחורי הקו "קדימה, לכי תארגני את ליל הסדר שלך…", יצאתי מרחפת מהחדר. והתיישבתי בחדר שלי, הדלקתי את המוזיקה שנעמה לאוזני. ופתחתי קובץ ריק במחשב. אקסל עוד לא ידעתי איך מפעילים אותו. ארוחת ליל הסדר לבכירים של חברת חרסינה בע"מ מתחתי קו. ועוד קו ועוד קו. איפה עורכים את ליל הסדר? סימן שאלה. תשובה: במסעדה. מתי? צריך לברר. הזמנה? להעביר בריף למחלקת הגרפיקה.
שלחתי את המסמך ככה למייל של נחמה. התשובה לא איחרה לבוא. מצוין, תמצאי מסעדה שתסכים תמורת פרסום האירוע להאכיל את החבורה. תתקשרי למזכירה של חברת חרסינה, תסבירי לה במה מדובר ותנסי לסגור איתה ערב, לרגע הלב שלי צנח, איפה אני מוצאת מסעדה שתסכים? ולמה שהם יסכימו. אל תשאלי שאלות, במשרד פרסום לא שואלים, עושים. נחמה תמיד עושה סדר בדברים, גם הפעם הוא הצליח. קיבלתי הוראות הכוונה, קדימה. "תקשרי אותי לחברת חרסינה", צרחתי לכיוונה של לימור המזכירה החמודה שלנו במשרד, מזכירה ששומרת במגרות שלה אקמול לכל כאב ראש, פלסטר לכל חתך. היא גבוהה, ותמיד במצב רוח נפלא, עד שלפעמים מתחשק לי לגרום לה לבכות. "המזכירה על הקו", היא דיווחה לי. ולרגע גמגמתי, את בסדר? היא שאלה אותי בקול נוקשה. הקול שלי התייצב.
"תקשיבי, אני רוצה להזמין את המנכל ומנהלי המחלקות שלכם לסעודת ליל הסדר, שם נביא מעצבות וסטילסטיות שידגימו עריכת שולחן ליל הסדר עם הסטים שאתם מייצרים.אשמח לקביעת תאריך וכמובן אעדכן אותך בפרטים בהמשך, להפתעתי, התגובה שלה היתה כמו באגדות. הקול הנוקשה התחלף לקול צעיר ומתלהב. "רעיון נפלא ממש, נשמח מאד.אני חוזרת אלייך אם תאריך".ככה בלי מאמץ, איטס טו גוד טו בי טרו. המזכירה מתלהבת משמע כולם יתלהבו. הבטן שלי מתהפכת והלב עושה סלטות, והנפש מתכווצת כשאני נזכרת באישה לכאורה בוגרת שהפכה למתבגרת חסרת הבנה. איך לא הבנתי שאני השלתי את לוק המבוגר.
