עשרים ושתיים לשמיני, 2017 למניינם, לכאורה, עוד יום עבודה ככל הימים, אולי דמדומי חופשה, אבל שום דבר בהמולת בנין המשרדים בו אני עובדת לא מסגיר את האמת, היום הוא יום מכונן, כמעט יום חג, היום ראש חודש אלול, תאריך משמעותי בדופק החיים החרדי.
היום, המשמעות של "ונהיה אנחנו וצאצאינו" הופכת לכמעט פיזית, זה מתחיל בשעון מעורר, שפתאום קפץ יותר משעה אחורה, נמשך, בילדים שמזנקים ממיטותיהם בהתרגשות עם אור ראשון,
רוכסים במהירות כפתורי חולצות לבנות של ראש חודש, עומדים מוכנים ליד הדלת מחכים לרגע שכבר אפשר לצאת לחיידר, לתפוס מקום, ולגלות מי יהיה הרבה החדש. וזו ההתרגשות ה"רגילה", המזוודה המוכנה בפינת הבית, מסגירה מהומה שמתחוללת בליבי, הבן שלי, הגדול- הבכור- זה שנולד רק לפני 17 שנה והפך אותי לאמא, הוא כבר תלמיד חכם צעיר, שמכין רשימה של מה צריך לקחת כדי להיות מחוץ לבית שבועיים.
עוד באתר:
אני חוזרת מהעבודה, הרחובות מלאים בנערי חמד, כל אחד עם מזוודה ותיק של כובע בידו, נוהרים לעבר תחנות האוטובוס, הדמעות עולות, לרגע נודדות המחשבות לאמהות של אירופה בתחילת המאה שעברה, איך הן עמדו בזה? כשידעו שהפרידה היא פרידה לא רק לשבועיים, ולמרחק שאי אפשר לעבור אותו באוטובוס בינערוני?
אז למה זה כל כך מרגש? אולי כי בעצם בשביל זה הגענו לפה לעולם? להעמיד בנים לה' ולתורתו? כנראה שכן, פתאום שאיפה כל כך נעלה וקיומית הופכת למעשית, עוד סדין, עוד זוג גרביים או משחת נעליים, מאפשרים לנו לגעת במטרה, למלמל עוד פרק תהילים או בקשה, לייחל ולקוות שנצליח להיות "אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה"
