אני רואה אישה מקפצת ורצה למסעדה ומתחננת בפניו שיתן לה לערוך שם ארוחה לאנשים נורא נורא חשובים, ככה במילים האלה הפעלתי את כל כוח השכנוע שלי, וגם הבטחתי למסעדה חמש כתבות יחסי ציבור. שמי תכתוב אותן כמובן??? בסוף היום אחרי שרצתי מהמסעדה, לצלמת וידיאו שהכרתי, וגם לה הבטחתי כתבות יחצ, רצתי גם לבית ספר לבישול. והבטחתי להם ש'אנחנו נצלם במטבח שלכם ותקבלו חשיפה מטורפת.' עם כמות החשיפות המטורפות שהתחייבתי באותו היום הפכתי למטורפת, כי רק מטורפת מסתובבת ומחלקת הטבות לכל העולם.
היה קר בחוץ והזעתי, הזעה של הצלחה. הסתובבתי מסוחררת מניצחון, סימנתי וי ועוד וי ועוד וי ברשימה. "היי את לא תאמיני אבל סגרתי עם המסעדה", דיווחתי למילי. מילי, עוד לא סיפרתי עליה, היא הבוסית האמיתית, היא הקימה את המשרד לפני שנים, אישה מרשימה, שמגיחה פעם בשבוע למשרד היא נכנסת ואפילו האוויר עומד דום ריחפתי כל הבוקר. גם כשישבתי עם הצוות להכנת הגאנט השבועי של יחסי הציבור לחברה של רואת החשבון המצליחה דינה. תחום משעמםםם מה כבר אפשר למכור לאנשים על מספרים....
"בואי להפסקת צהריים", הגוצ'ית קראה לי מהמסדרון הרחב. קפצתי החוצה. וירדנו לרחוב הרועש לקפה הקבוע שלנו. "תגידי, אני חייבת לשאול אותך איך את עושה את זה? את מה?העפתי מבט על חלון בית הקפה אהבתי את מה שראיתי שתי בחורות צעירות..."נו, עם הילדים. שמונה ילדים. ואני עם שניים יוצאת מדעתי, ובקושי מספיקה לנשום...". אה, הילדים, למה תמיד כששואלים אותי על הילדים אני מזכירה שמושכים אותי כמו ללוח החשמל. הילדים. הלב שלי אפילו לא מתייסר לרגע כשאני נזכרת ששוב הם לא צחצחו שיניים כי צנחתי על המיטה שפוכה. "תראי איך את נראית, ובטח הילדים שלך מטופחים עם אמא משקיענית כמוך...הגוצ'ית נאנחה.
עוד באתר:
מטופחים, ברור שהם מטופחים ולרגע ציירתי לה וגם לי תמונה של הבת שלי עם צמות הדוקות וג'ל מבריק. ולא סיפרתי לגוצית שאתמול הבת שלי לא נכנסה לחוג התעמלות, אלא עמדה בחוץ והצחיקה את החברות שלה, כי ...כי... כי...אמא שלה טענה שזה אחריות שלה למצוא את נעלי ההתעמלות שלה בעיקר בגלל שאמא שלה לא ידעה איפה הזוג נמצא כי בשבוע שבעבר כשהיא חזרה מהחוג אמא שלה לא הייתה בבית. למה אלוקים, איפה המצפון? בפעם הראשונה מיזה חודשים קלטתי שאין לי מצפון. יש מצב שהמתתי אותו בזריקת רעל שמקורו במרירות.
איפה אתן? הטלפון מהמשרד לא איחר לבוא. לרגע הרגשתי כמו ברוסיה,"מהר מהר, הם הגיעו חדר הישיבות". ושם הם חיכו לנו החברה שפיתחה מנות מהירות רק לחמם ולהגיש. הקסם, זה מה שעומד בחדר ברגעים אלו אני מריחה את הריח שלו, על השולחן צלחת ביגלה, רוגעלך חמים וטריים שהמזכירה הביאה מהמאפיה הצמודה למשרדים, עוד בורקסים. למה לא מחליפים לירקות חתוכים חשבתי בזמן שבצעתי חצי רוגעלך, משכנעת את המשקל שלי שחצי לא יעלה לי גרם מיותר, רק שהחצי השני מצטרף.
הגוצית אפילו לא מרשה לריח להגיע לה לאף, הסתכלתי בקנאה על היכולת שלה להסתפק בירקות, מבט מצמית מאילנה התקציבאית, "את חייבת להקפיד על הזמנים שלך גברת" היא דורשת. ואני מתעלמת משתלבת מהר בפגישה. הם מציגים נתונים של החברה, נחמה שולחת את עיניה הכחולות קדימה אי אפשר לנחש מה שוחה בהם עכשיו, אילנה התקציבאית כבר מחשבת את התקציב שכדאי להציע להם, אני שומעת את תקתוק המספרים בראש שלה.
ופתאם אני קופצת ככה, מתערבת לתוך השיחה, המוצרים נחים להם על השולחן. הנה האטריות שרק שמים אותם במים רותחים לחמש דקות עד לריכוך, והנה הרוטב האדום, ופתיתי הגבינה. ו... אני יודעת, יצאה לי צרחה מהגרון, על השולחן נחו כעשרים מוצרים. אני חוזרת הביתה, אני עייפה, אני אוספת את הקטן מהמעון ואת הגדולים יותר מהצהריון, ואני... כן. רואה כבר את המוצרים מסודרים לפי קבוצות. "אתם מבינים, תחברו ארבעה מוצרים לחבילה לאמא העובדת, תפתחי תערבבי את האטריות של החמש דקות עם הרוטב של הדקה וחצי ופתיתי הגבינה הקשים שבחלב הופכים לרוטב בשמל..."
הם כולם מחאו לי כפיים. היום מצליח לי, "מאיפה הבאת את הגאונית הזאת? מצאת חן בעיני, הרעיונות שלך מבריקים, קדימה מתחילים לעבוד. וככה סגרתי חוזה. רגע, לא אני סגרתי, נחמה סגרה זה החוזה שלה. את הפרט הקטן שכחתי כי באותו הרגע הרגשתי שהיום מאיר לי פנים. שהפנס בלב מאיר כל חלקה חשוכה.
