הארה
לפני כחודשיים קיבלתי מחמי וחמותי אימייל, בו הם מזמינים אותנו לשבוע חופשה בדרום ארצות הברית, לכבוד הקיץ ובעיקר לכבוד ליקוי החמה. לא ממש הבנתי את סדר הגודל של הדברים. זכרתי משהו מעומעם מתקופת בית הספר היסודי, אבל לא משהו שנחרט לי כעניין רציני. אולם לאט-לאט, עם איש מדע בבית ואובר-ההתרגשות מהסביבה – בכל מפגש, ארוחה, שיחה, הנושא המרכזי היה ליקוי החמה. משקפיים מיוחדות עם תקן מאושר מטעם נאס"א, הוזמנו. חשיבה מדוקדקת על המיקום הטוב ביותר בו נחזה בפלא, נעשתה. לא יכולתי כבר לחכות לראות במה מדובר, מודה. "תשע שעות נסיעה?! על מה את מתלוננת בכלל???" שמעתי בטונציה של "כולה ירושלים-תל אביב", ויצאנו לדרך.
הגענו לאי קסום במדינת דרום קרוליינה שבארצות הברית. המדינה ידועה בשל התרבות הדרומית, תחושות הרוגע והאיטיות המאפיינות את התושבים. יערות עצי דקל מכל כיוון, בתים הנמתחים לאורך ולרוחב במקום לגובה, וחופי אינסוף הנוסכים בך שלווה, בין אם תרצי ובין אם לא. יומיים בילינו על החוף, עם אינסוף דיבורים על הליקוי כמובן, בדקנו את תחזיות מזג האוויר והבנו שכדי להיות במקום שווה במיוחד, בו נראה את הליקוי בשלמותו, נצטרך לנסוע "רק" עוד שלוש שעות לעיר קולומביה, בירתה של דרום קרוליינה.
התמקמנו על שפת הנהר המקומי, הוצאנו את המשקפיים המדוברות והרמנו את העיניים לשמים. השעה הייתה 1:30 בצהריים, כשהשעה הצפויה לרגע החשכה, בו הירח מכסה את השמש בשלמותה הייתה כשעה לאחר מכן. לאט-לאט השמש הלכה והתמעטה, הפכה צרה יותר ויותר. צרצרי הלילה יצאו והשמיעו את קולם, ממש כאילו הסתיים היום, ועל האזור ירדה החשכה. אלפי האנשים שעמדו סביבנו, כולם עם העיניים למעלה, מוחאים כפיים ומריעים לרגעים שכל כך חיכו להם. שתי דקות לאחר מכן, שוב מציצה שמש צרה לצד הלבנה, ואט אט הולכת ומתרחבת חזרה.
עוד באתר:
זאת הייתה חוויה!! תחושה של פלא בריאה נדיר ועוצמתי, מראה מרהיב שכמה שאנסה לתאר במילים, לא באמת אצליח. רגעים שייזכרו לנו תמיד. הרגע הזה, שבו השמש נעלמת באמצע היום, והחשכה תופסת את מקומה, תחושת הלילה שירדה על העולם בפתאומיות ובניגוד להתנהלות הרגילה – הדברים הללו לא קורים רק בשמים.
כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו חווים "ליקוי מאורות" באופן מפתיע? כמה פעמים השמש שלנו מפסיקה פתאום להאיר ואנחנו חשים בעלטה סמיכה? וכיצד אנחנו מגיבים למצבים כאלה של "חשכה" בחיינו? נבהלים? מרימים ידיים? מפחדים? מאבדים עשתונות? מתייאשים? החוויה הזאת למדה אותי שיעור גדול ב"הלכות חשכה".
באירוע הזה ראיתי בחוש, שלחושך אין ישות עצמית. הוא אך רק תעתוע אופטי.
הדבר האמיתי הוא – אור. גם חושך הוא אור. רק אור מכוסה. מתפללת לא לשכוח את השיעור העצום הזה. גם בחשכה המשכנעת ביותר – לא להאמין לה! לא לתפוס אותה כמציאות בפני עצמה, רומסת הורסת, בולענית, סופנית. להאמין לאור הממלא שלפני כן, ולאור שעוד רגע קטון ישוב ויעטוף את הכל. יאיר בלי חשבון, באהבה.
קרדיט צילום: חני מלול
