רק שאז זה התחיל, כשהיא ביקשה ממני לחכות להתעכב עוד שעתיים כדי להביא אותה למחוז חפצה, וכשעשיתי פרצוף של וואו, מחכים לי בבית הילדים. היא עשתה פרצוף מזועזע, ושאלה כאילו בבדיחה, הילדים מנהלים לך את החיים, כאילו בבדיחה אבל מספיק ברצינות כדי שאבין שיש פה ביקורת סמויה על הכבדות שלי , הדרך שבה אני לא מספיק משקיעה. אז הסכמתי לעבוד שעות נוספות, וגם לחכות כשביקשו ממני לא לגמרי, ידעתי גם להציב גבולות מידי פעם, אבל לא מספיק, כי היא כבר ניצחה, ניצחון חשוב בשבילה היא הצליחה להזיז את הגבול שהיא הציבה לי, ובזה היא בעצם התחילה להרגיש את הסדיזם מדגדג לה בווריד כי המון בוסים הם קצת סדיסטים וברגע שהיא זיהתה שאני הילדה החלשה בגן, משהו פנימי התעורר אצלה מבלי שהיא ידעה אפילו, היא הצליחה לגרום לי להתאמץ עוד ולהשקיע עוד רק בגלל הדאגה שהיא זרעה בי, שאם לא המקום שלי יעלם. מרוב שהיא דאגה להגיד לי כמה אני כשרונית וגאונה, לא הבנתי שדווקא מחמאות תפקידן להרדים, אבל אז זה קרה, בשלב שהייתי לגמרי מכורה לעבודה, היא הסתכלה לעברי ארוכות כאילו אני לא קיימת וגערה בי כמו בטירוף כי באתי וביקשתי את התמורה שמגיעה לי. הטון היה לא נעים, בשלב מסויים היא ממש צעקה, ואז כשהחלטתי שהגיע הזמן לעזוב, לחזור הביתה. והנה מה שקרה, כי התעללות היא לאו דווקא מכות פיזיות, זה בעיקר לכפות עלייך נפשית, זה יכול להיות הבוסית שיודעת שהפחד שלך מלאבד את הג'וב מרחף מעל הבקשה שלה שתצטרפי לעוד מפגש סיעור מוחות עם לקוח בשעות אחר הצהריים הארוכות., חלק מהשיקול שלך זה הרצון שלך שלא תנודי מהממלכה הקטנה והמגובשת שבנית לך במשרד הקטן שלך שנמצא במשרד הגדול.
ואז, זה מתחיל, את מבינה שאת לא מקבלת באמת את התמורה שאת זקוקה לה, הילדים מוזנחים הבית עצוב, את טיפה נעצרת כדי לקחת נשימה עמוקה. ואז היא מאשימה אותך שאת לא ממש מתאמצת, ולמה את בכלל לא מתכופפת להרים את הבונוסים זה שאת לא רואה אותם זה בגלל המשקפיים שלך, ואם לא תוותרי על עוד שעת שינה, כבר ויתרת על הספייר שלך ואת חיה בקרוסלה מטורפת. כל מה שמגיע לך יחזור אליו כבומרנג. ואת מי היא ניסתה לסחוט? לא את ראש המאפיה, את הפיון הזניח בלי חוט השדרה שמאמין לאיומים. וכשנעמדתי בדלת ואמרתי לה שלום, היא גיחכה ושלחה לעברי זוג עיני תם, וחיוך של מיליון וואט: בהצלחה, רק שתדעי ששם בחוץ הכרישים מחכים לך, את טרף , והיא המשיכה ופרשה בפני והוא את מסלול המירוצים והמכשולים
ואני שעמדתי שם לא האמנתי שרגע שרגע קודם לכן הייתי בדרך החוצה, בלי לרצות לראות את הפנים שלה שוב, בלי להרגיש כאילו אני תלוייה בחסדיה של האישה הזאת שאני חייבת סוף סוך לצאת החוצה ולנשום אוורי צח. וכמה בלתי נתפס שזה נשמע, נגשתי אז בפניה ובקשתי ממנה שתשאיר אותי בעבודה. וזה כאב לי מאד מאד, הנפש שלי צרחה שאני לא רוצה בעשרות דרכים, יש לי המון הסברים לפשר ההחלטה הזאת, אף אחד מהם לא משכנע ממש או מחזיק משפטית. המחמירים בטח יגנו אותי, יגידו שהיא לא כפתה עלי כלום, שלא הייתי צריכה להכנע לתכסיסים הפטתיים שלה, רק עכשיו במיטה בבית של אמא שלי, אני מבינה סוף סוף שעברתי טראומה נוראה שמסרבת להרפות ממני, כי ברגע ההוא של הכניעה הבנתי מה הייתי בשבילה, הילדה החלשה שמתעללים בה בגן, כזאת שצריך להוציא ממנה כניעה כדי לצאת מנצחים.
עוד באתר:
אז כשעמדתי מול הדלת הבנתי שהיא ניסתה עוד טריק אחרון לגרום לי להישאר ולסבול, היא התייחסה אלי כמו אל הצעצוע שלה אבל מהסוג הזול, שצריך להערים עליו. אז זה מה שהיא ראתה בי כל אותה שנה שעבדתי שם, פתאם הבנתי, דיסק סתום שצריך לשחק קצת עם המוח שלה כדי להוציא ממנה את מה שהיא רוצה. ואז שם כשהנפש שלי הייתה מרוסקת לגמרי, הגוף גרר את עצמו ונכנס שוב בצייתנות בעצב גדול, אל תוך המשרד. עד שאמא שלי התערבה. והכריחה אותי לעזוב. ככה בלי מילים היא הצליחה רק שאמא התערבה מרחוק..... היא רחוקה. חוזרים לבית של אמא שלי, והפעם כדי לטפל באבא. ובסתר ליבי ידעתי לטפל בעצמי, לנסות למחוק את השנה האחרונה.
הגיע הבוקר, המשאית עמדה וחיכתה לנו ברחוב, כמות הארגזים הייתה מטורפת, כך לפחות היה נדמה לי. עשרות ארגזים גדשו את הכניסה לבית. בעלי, רק הוא היה יכול לזכור לשים מדבקות על כל ארגז וארגז, ולארוז את החדרים לפי סדר מסויים. הנה כאן נשים את כל הצעצועים של הילדים, אולי כבר נזרוק את בובות הבד הישנות? שמעתי אותו, והנהנתי בראש, בכלל נדמה לי בימים האחרונים שכל מה שאני עושה זה להקשיב ולהנהן את הראש.
"אמא, אנחנו עוברים דירה??" הבת שלי בת שש הסתכלה עלי בעיניים מפוחדות. אוי מתוקה שלי, איך שכחתי לשתף אותך בחלק מאד מרכזי בחייך, נכון, כן, אנחנו עוברים דירה. מה עובר עלי? כמעט נקעתי את הצוואר בניסיון להבין את עצמי ללא הצלחה יתירה. הילדה כאן מולי, ואפילו לא חשבתי שאני חייבת לה הסבר. "אולי תתני לי לסיים לארוז תצאי עם הילדים לפיצריה?" בעלי הציע לי. הסתכלתי לעברו, הוא כבר היה עסוק בלהמשיך לארוז לפי סדר מסויים. עד היום אני מודה לאלוקים על השידוך שנפל בחלקי.
בשעת אמת לא ממש הבנתי את המזל הגדול שנפל בחלקי. כשפערל'ה השכנה המבוגרת הגיע לבית של ההורים שלי להציע לי את הבן של דבורי. הפה שלי נפער. זלזלתי בהצעת השידוך, בדבורי, אישה פשוטה שהתאלמנה בגיל צעיר מבעלה וגידלה שני ילדים בעוני ובחוסר כל. האם השידוך הזה דן אותי לעוני מחפיר? עצם הרעיון על משפחה שאין לה נצנצים סביב הורידו לי את החשק באופן מידי. תוסיפו לעובדה שהחברה הכי טובה התארסה באותה תקופה עם בחור מבלגיה, משפחת יהלומנים, ורק זיכרון החתונה היוקרתית שערכו לה הדהד לי עוד באוזניים. השדכנית לא הרפתה מההורים שלי. "מדובר בבחור יהלום", אני מבקשת ממש מתחננת שתבררו על השידוך ואל תורידו אותו ככה במחי יד. החיים מתעתעים בנו.
