עקורת בית: מגירת הסתרים

אילו אמא לא הייתה עוזבת כנראה הייתי הולכת עכשיו לפגוש את הלקוחות החדשים שלי, ולא משוטטת בדירה של ההורים שלי וחשה כמו האדם הבודד ביותר בעולם, לא הייתי עומדת שעות מול מגירה פתוחה בשעת ערפילים. לא הייתי בוהה בעיניים מלאות רחמיים עצמיים אל תוך הפנים שלי שנשקפות מקפה שהכנתי, וגם לא הייתי בורחת ממנה. ואולי גם לא הייתי מוצאת את המחברת שעתידה להפוך את חיי להרפתקה נהדרת שכזו, אבל בואו נספר את הדברים בסדר הנכון.

החזקתי את המכשיר הקטן ושתקתי. היא חזרה אלי אחרי שהשארתי הודעה לאבא שלי. לא היה לי נעים לספר לה שמצאתי את מחברת המתכונים של אמא שלי, שאני רואה בזה איתות משמים, למיזם חדש שינציח את זכרה של אמא, שלקטה בעמל רב מתכונים נדירים מעיירה בפולין. "את מבינה, אמא שלי רצתה להנציח עיירה שהייתה שייכת למשפחתה". הסברתי לה ומצאתי את עצמי מדברת לאט ובתנועות שפתיים מודגשות, כאילו אני בשיחה עם עולה מארץ זרה. כן, מארץ זרה היא נחתה לפתע למשפחה שלנו, ובעיניי היא אפילו לא עולה, רק תיירת. "אני צריכה עוד לחקור איך בדיוק", המשכתי להסביר "חשוב לי לברר למה דווקא העיירה ההיא, אבל הנה, אנחנו ננציח אותה!" "אולי את פזיזה מדי? כדאי שנדבר על זה…" היא גררה באיטיות את המילים, ולי היה מספיק זמן כדי לשמוע גם מה שביניהן.

היא פשוט, נדהמתי להבין, מנסה להניא אותי מהרעיון. היא- כן, אשתו של אבא שלי. ומה אני רוצה ממנה?גם לה קשה לא? היא עומדת על משבצת של אמא אחרת, אישה של שנים, ולא מצליחה למלא את כל הרוחב. על השולחן בחדר מונחת המחברת של אימא. אני קוראת בה שוב ושוב, וכבר מריחה את הדגים בקייטרינג שאני עומדת להקים, בדיוק לפי המתכון הזה. מרתק היה לדמיין את אמא מלקטת מתכון מקשישה לקשישה, ואני אפילו לא ידעתי. במשך שנים היא דאגה להשמיט את החלק הזה נקישה נשמעה בדלת, רותי אחותי נכנסה פנימה בלי שאזמין אותה להיכנס.

עוד באתר:

יד קשה

מכוניות תופת והצפות ביוב: טהרן תחת מתקפה מאסיבית

שלמה ריזל

צפו בדברים

פעולות ישראל בעומק איראן: דובר צה"ל מעדכן

קובי פינקלר

ניסים גלויים

מטח מאיראן: פגיעה בבניין ובאוטובוס במרכז; אין נפגעים

פנחס בן זיו

לילה סוער

מטח כבד מאיראן: מספר זירות נפילה; שלושה הרוגים במרכז

פנחס בן זיו

" איפה את?" היא בררה. "אני כבר באה, תכיני קפה", עניתי. רותי ממושמעת. שמעתי אותה שוטפת כוסות, מרתיחה מים, מתקרבת לחדר שוב. הקפה מוכן.
"בואי למרפסת, עוד מעט אריה חוזר מקניות עם הילדים", פתחתי את הדלת שמובילה למרפסת הגדולה בתנועה של הזמנה חגיגית. רותי החזיקה את כוסות הקפה המהבילים בידה, ונכנסה בזהירות.

התיישבנו על שני כסאות נוח, צפינו בשמיים ההולכים ומתכהים, נהנות מהשקיעה. שקיעה זאת ארץ צללים צבעוניים, ארץ באמצע, שום דבר שם לא מוגדר, לא מוחשי או ברור, לא קבוע. רק בינתיים. עוד מספר דקות נהפוך שתינו לצלליות כהות וכשאני חושבת על זה, אני רוצה להיכנס מהר בחזרה פנימה, אל הבלגן המוכר, רק לא לחזות במפגש איתנים הזה שלי עם השחור, לא רוצה לתת לריק שבפנים לפגוש את הכלום החשוך שבחוץ. לא יהיה להם טוב ביחד בתוכי. אבל לרותי יש תכניות אחרות. "יש לי משהו לספר". היא פותחת ומשקשקת עם הכפית בכוס.

"אני עסוקה", קמתי במהירות. "אני חייבת להיכנס הביתה". "רק התיישבנו הרגע, ואריה והילדים לא פה", רותי מתקוממת, כל כך רוצה לדבר אבל כבר חושך, רותי, אני רוצה לומר לה, חושך כבר בחוץ. שעת הדמדומים פרחה לה. "נפלתי", היא מגמגמת "גם אני", עניתי לה. הסתכלנו אחת על השנייה בעצבות. "בואי פנימה", אני לוחשת. "איפה שיש אור ויש נאונים, וילדים, חבל שלחדרים של הנפש אי אפשר להיכנס ככה".