ביום שישי בשבוע שעבר הלך משה מנס עם חבריו לבריכה במודיעין שם צלל. בצורה שלא ברורה הוא טבע והובהל לבית החולים "תל השומר" שם שהה במשך ארבעה ימים תחת הרדמה והנשמה. חבריו ושומעי הסיפור, קרעו שערי שמים בתפילותיהם והנס קרה. משה התעורר ולאחר התאוששות מהירה מהצפוי הועבר למחלקה רגילה כשבשבת אף השתתף בסעודה שלישית וסיפר את סיפור הנס הפרטי, האישי שלו.
אמש, בשעות הלילה המאוחרות, נפנה לכתוב בניסוחו הייחודי את תלאותיו ואת הנס שארע עמו כשהוא חותם ב"נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלוקינו".
קראו:
עוד באתר:
"שום דבר לא מכין אותך למוות.
שום דבר לא מכין את המשפחה שלך, למציאות בה אתה מונח מחוסר הכרה במצב קריטי בבית החולים.
בעיני, הנס הראשון שתקף אותי הוא שההתנדבות שלי במגן דוד אדום היא זו שהצילה לי בסופו של דבר את החיים.
יום שישי האחרון קיבלה אשתי טלפון, שאני מוכנס לטיפול נמרץ במצב קריטי.
היום פגשתי מישהו בבית החולים, שסיפר לי שביום שני האחרון הוא ראה את אבא שלי בוכה, הרופאים אמרו לו שניסו להעיר אותי. כנראה שאין מה לעשות.
אני יושב עכשיו לכתוב את הדברים. שעת מוצ"ש של סליחות. קצת בעיות בסיטורציה ובנשימה אבל מלבד זה הכל טוב. הרופאים אומרים שאשוחרר כנראה מחר.
יום שישי האחרון, יצאתי עם כמה חברים לבריכה פרטית במודיעין.
שם התאמנו על צלילות חופשיות שמבוצעות באמצעות אוורור יתר (היפר ונטילציה) ושהיה ארוכה בתחתית הבריכה. בשלב מסוים הם יצאו ואני נשארתי לצלול לבד ובמהלך אחת הצלילות התעלפתי ושהיתי זמן רב מתחת למים. מיד כשחברי הבחינו הם הוציאו אותי והחלו בפעילות החייאה כשלמקום מגיע צוות הנט"ן עם המלאכים ישי ראוכברגר והפרמדיק איקו שהבהילו אותי אל תל השומר. הם ידעו שאני מתנדב מד"א ואחרי שעמדו בקשר עם Ozer Kolatacz.
אשתי קיבלה טלפון ארבעים דקות לפני שבת שמספר לה שבעליה מאושפז במצב קריטי מורדם ומונשם.
וכמו שהתחלתי על שום דבר שלא מכין אותך למוות. גם שום דבר לא מכין אותך לחיים.
שום דבר לא הכין אותנו למלאכים שפגשנו בדרך.
מלאכים בכל מיני צבעים, מלאכים בלבן ביקור בסגול ובכחול
המלאך שהרדים אותי, פרופסור ניר שמעוני, האחות נטלי וולרי ויעל
ועוד המון מלאכים שמתברר שמדברים גם בערבית וברוסית.
(המרכז הרפואי שיבא תל השומר אולי באמת תעשו סדר בצבעים, שלא אבקש תרופות מהמנקה?!)
כך הייתי מוטל עד בוקרו של יום שלישי בבוקר, כשסימן חיים נראה בבוקרו של יום שלישי, עת הורדתי מההנשמה ולדברי אבי הזזתי את הידיים והרגלים.
ביום רביעי, הסירו את ההרדמה והתעררתי לחיים!
אבל אם כל המשפחה סבלו עד יום רביעי ואני לא הרגשתי כלום. ביום רביעי הם שמחו ואני רק התחלתי את מסע היסורים.
שום דבר לא לימד אותי לקח כל כך כואב צורב דוקר חותך מנפץ על החיים, כמו הימים אחרי שהתעוררתי.
כשהתעוררתי, ניצבו מול מיטתי ערימות של רופאים כשמנהל המחלקה שואל אותי בחיוך: "משה, אתה יודע מה אתה עושה כאן?!"
השאלה עדיין מהדהדת באוזניים שלי. זו שאלה שחייבתי להדהד באוזני באופן קבוע
"זו ששאלה שאסור שאפסיק לשאול "מה אני עושה כאן"
מה שניסיתי לענות לרופא זה כי קיבלתי תשובה שלילית מלמעלה " עדיין לא הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון."
אבל רק ניסתי להגיד, מתברר שאחרי שאתה מחובר למכשירי החייאה, אתה שוכח איך לדבר, לאכול, לבלוע רוק ולנשום.
בשלושת הימים הראשונים שאחרי תקומתי, נאבקתי על כל נשימה, השתעלותי והקאתי הקאה שאחר הקאה את כל מי הבריכה הזאת שמשום מה שתיתי.
זה היה נראה כאילו שכחתי ללכת לעלות לטפס או לחייך. אני מבטיח לכם שלא הייתה שום התלוצצות עם רופאי, הם כתשו אותי, עשו ממני סחוט טרי, סחוט מיובש הפכו אותי, תלו אותי אפו אותי צלו אותי.
תודה לכם!
"כל הכבוד, אתה ממש משתעל ממש יפה!" אמרה לי הפיזיותרפיסטית
"מצו-יין אתה מרים את הידיים מאוד גבוה" אמר לי הרופא.
ככה, אתה לומד לקח לחיים. לקח שאני מתפלל שעד המוות לא אשכח.
לזכור שזה כמו שכתוב בסטיקר "אומרים תודה על כל נשימה"
כמה שזה נורא שרק בעקבות צרה אנחנו לומדים להגיד את המילים הפלסטיקיות והדביקות האלה. אבל זה ממש היה כך: הטראומה הזאת שעברתי לימדה אותי שכל השטויות שאנחנו מחשיבים, הם שטויות במיץ עגבניות.
הדבר היחיד שחשוב באמת זה המשפחה שלך, הבריאות שלך, החברים שלך, הערכים והאמונות שלך.
אין שום דבר שאני מחכה לו יותר מלדגדג את הילדים שלי ולזרוק אותם באוויר.
והנס קרה, בצורה מהירה ממהירות האור. ביום חמישי כבר הועברתי להמשך שיקום למחלקה פנימית א. השבת כבר ירדתי ברגלי לסעודה שלישית לחדר האוכל שם סיפרתי לציבור על הנס. ביקרתי הצהרים גם בטיפול הנמרץ שם נדהמו הרופאים שאני הולך ומדבר כאחד האדם "זה יכול היה לקחת חודשים של שיקום".
אבל כנראה שלמדתי את הלקח מהר מספיק. לא צריך עוד לסבול.
תודה לרב חיים זייבלד מאור הרשבי על תפילות חובקות עולם, לרב טוננפלד, לרב ליוש, לרב גרטנר לרב אסוס לרב מזרחי ולכל אלו שאמרו תהילים ועשו עצרות להחלמתו השלמה של "משה בן שרה גיטל"
תודה לכל הת"תים הישיבות למארגני התפילות בכותל. בזכותכם זה הרי קרה.
תודה למאות אנשים שעזרו כל אחד בדרך אחרת. מאות אנשים שמגיע להם הכרת הטוב אישית ואני רוצה להגיד להם תודה מכל הלב.
תודה לאשתי היקרה שניהלה את המשפחה בימים טרופים אלו במסירות ושפיות, שהילדים ימשיכו לחיות נורמלי.
תודה לטאטי שלי, איש בעל מרץ והבנדם הכי לארז' מצחיק ופנקן בעולם שאני מכיר.
תודה למאמי שלנו על כך שאת מלמדת אותנו כל יום מחדש מה זה מאמי.
אני יודע ששבוע שלם לא עזבתם רגע את המיטה שלי, כאילו שאין לכם עוד 10 ילדים, אולי אני כאן בגלל שלא מגיע לכם כזה צער.
נשמת כל חי תברך את שמך ה'".
צפו בסרטון שהתקבל ברשת הוואטסאפ:
המשיכו להתפלל על משה בן שרה גיטל בתושח"י לרפואה שלמה והחלמה מהירה. לכניסה לללינק לקריאת ספר תהילים משותף, הקליקו כאן
