בית הכנסת היה מלא מפה לפה, לבוש כולו לבן, חלק מהמתפללים כבר התחילו "תפילה זכה", מתחננים לפני בורא עולם. הטליתות לבנות, העיניים דומעות, קדושה מיוחדת, שמחת חג, "ליל יום כיפור".
מחכים רק ליוסל החזן, כל שנה הוא מקדים, אך השנה הוא עדיין לא הופיע. מחכים ומחכים, מסביב אפשר כבר לשמוע התלחשויות, מתי כבר יגיע יוסל לכל נדרי?
הוא הגיע, קצת חיוור, קצת רועד, כולו לבן, מהורהר, ובוהה. יוסל בוהה במקום ריק, עומד מהורהר ומסתכל. המקום היחיד שהוא ריק.
עוד באתר:
עד השנה ישב שם רבי סנדר, תמיד הסתכל על החזן, כאילו ושומע כל מילה, תמיד עם חיוך ניגש ליוסל ואומר, "בני, התפללת מאד יפה". אך רבי סנדר שמע רק את הלב. סנדר היה חירש.
יוסל עמד שם, בוהה במקום ולא אומר מילה, ניגש למקום של ר' סנדר, לוקח מחזור, ונשאר שם כמה דקות, כפוף, לא מצליח לעצור את פרץ הדמעות.
השעה מתאחרת, יוסל ניגש לעמוד ומתחיל, "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל", יוסל בוכה, לא מסוגל להמשיך, הקול נקטע, הדמעות חונקות.
הרב ניגש ליוסל ושואל, מה שונה יום כיפור השנה? מה קרה?
"ר' סנדר", עונה יוסל, "תמיד הרגיש כמו אבא, חייך תמיד, תמיד אמר לי מילה טובה, למרות שמעולם לא שמע, בשנה האחרונה, הלך ר' סנדר לעולמו, היום, הפעם הראשונה שר' סנדר שומע אותי".
"אוי ר' סנדר", מוסיף יוסל, "אם שמעת אותי, בליבך, בישיבה של מטה, וודאי שם למעלה אתה שומע". ור' סנדר ענה לו, בלב, "יוסלה, אני שומע אותך, עכשיו אני כבר יודע שאתה מתפלל מאד יפה, אני איתך".
יוסל ניגש שוב לעמוד ומתחיל, "על דעת המקום ועל דעת הקהל… כל נדרי ואסרי ושבועי דאינדרנא ודאסרנא על נפשתנא…"
האזינו:
