לאחרונה אנו שומעים רבות על הצורך של ההורים להציב גבולות לילד, להגיד "לא" בהחלטיות וכד'. אולם, כמעט ולא שומעים על היכולת ההורית להגיד "כן" לילד.
מירי: אמא, אני יכולה ללכת לגילי (החברה)?
אמא: גמרת להכין את השיעורים?
עוד באתר:
מירי: נשאר לי רק להדביק את השכפולים בטבע
אמא: אז תגמרי קודם
מירי: ואז אני יכולה ללכת לגילי?
אמא: קודם תדביקי
מירי: ואז אני יכולה
אמא: ב ס ד ר (בקול כנוע)
מה ילדה כמו מירי סוחבת בליבה במודע ושלא במודע בהולכה לחברתה? אימא לא נתנה אישור, אולי אימא לא רוצה שתהיה לי חברה, רגשות אשם, תחושה של בדיעבד, איסור על הקשר החברתי, על הרצון שלה להתחבר עם חברה, על הצורך שלי ליהנות, ועוד .
האם ילדינו שומעים את האישור "כן", באותה עוצמה רגשית כמו ששומעים את ה"לא"?! באותה החלטיות, באותה שלמות, ברוחב לב? לרוב לצערי, לא.
ה"כן" לרוב נשמע רפה, כנוע, בדיעבד, דחוק, עצור, כעוס, אין ברירה, אין מוצא. תחושות אלו עשויים ללוות את ילדינו בדרכו לחוויות הטובות בחייו- קשר חברתי, אפייה, בילוי, רעיון יצירתי וכד'.
מדוע קשה לאמה של מירי להגיד , במקום "בסדר" רפה, "את יכולה ללכת בשמחה!"?
הסיבה לכך, כנראה נעוצה בין היתר, בחרדה הלא מודעת שעולה ביחס לאפשור ושחרור הגבולות 'אם ארשה לה מה עוד היא תרצה ותבקש, ומי יודע לאן היא תגיע ולכן עדיף לשים גבול'. סיבה נוספת עשויה להיות קשורה בחוויה האישית הפנימית של האם ביחס לצורך האישי שלה ליהנות מהטוב- האם אני רשאית? האם יש לי זכות ליהנות? האם מגיע לי טוב?
אותה הגבלה רגשית לחוויות המותרות והטובות בחיי הילד עשויה להצר את המיכל נפשי הפנימי בקרבו לקבלת הטוב בעולם.
ילדים כאלו עשויים לגדול למבוגרים נרגנים, ממורמרים ודיכאוניים היות ומערכת העיכול הנפשית שלהם דוחה בצורות שונות את הטוב שבסביבתם.
ללא היכולת הרחבה הנפשית להכיל , לספוג ולשמור את הטוב בקרבינו לא נוכל ליהנות ולהרגיש טוב עם עצמינו ועם השני.
ברגע שהחלטתם לתת לילד, לאשר לו, לאפשר לו, עשו זאת בנדיבות לב – "בשמחה", "בטח", "תהנה" , "בלי בנעימים" וכד'.
שאלות ותגובות ניתן לפנות למייל [email protected]
