זהו. אחרי החגים כבר מאחורינו,והשגרה קרובה מתמיד. אז מה אתם אומרים על סיפור פיקנטי? מתאים לנו? בואו נלך על זה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב על המנטרה שהכל מדוייק מאת ה'. הכל קורה במינון, בכמות, בצורה ובזמן המדוייקים לנו, כפי שה' קבע עבורינו. זה פוגש אותי בענייני כסף ופרנסה, התפתחות אישית ואפילו השיניים של הנכד שלי שמשחקות עם החניכיים שלו חם קר.
אז הנה סיפור יפה, על איך הקב"ה מגלגל את המציאות כדי שתהיה נכונה עבורינו, בדיוק כשצריך. לאחר הלידה של התינוקי שלנו (אלחנן, בן 17, הבייבי שלי) התפתח לי בוורידים העמוקים ברגל קריש דם, הייתי בסכנת חיים ממשית ואושפזתי לכמעט שבועיים בהדסה עין כרם. אבל לא זה הסיפור. זה סיפור לפעם אחרת כשלא תירדמו. במיטה לידי שכבה פייגי. פייגי היתה אישה צעירה מאד, בת 22 או 23, זוגה צעירה שהיתה נשואה אז אולי שנתיים. פייגי אושפזה בשל בעיה נדירה, שלא ידעו לאבחן אותה. מזמן קצר לאחר החתונה שלה, החלה פייגי – שהיתה בחורה וכלה צעירה ובריאה לחלוטין – לסבול באופן קיצוני מהשתוללויות חמורות בלחץ הדם שלה, קפיצות וחוסר יציבות, עד התעלפויות. ולא פעם בחודש. פייגי התעלפה כמה פעמים בשבוע, נחלשה, לא יכלה לתפקד בכלל, ולא זכתה, לצערה, לחבוק ילד. הרופאים גם לא הבטיחו כלום, כי ממש ממש לא ידעו מה יש לה.
וכך שכבה פייגי במיטה הסמוכה וסיפרה לי על אי הנעימות מבעלה הצעיר ומשפחתו, שבסתר ליבם חושדים שרימו אותם והסתירו מחלה עלומה. על בעלה הצעירצ'יק שמתמודד עם אשה חולנית בבית, כמעט מהרגע הראשון שהם נכנסו לביתם, ולפעמים אובד עצות מול המחלה שלה. על אמא שלה הצדיקה שמלווה אותה כלכך הרבה לבתי חולים כדי לעזור לבעל האומלל. על הרצון לזכות להיות אמא, והפחד הנורא כי אף אחד לא יודע לומר לה מה יהיה בעתיד, ועל אינספור אישפוזים שהיא עברה, בבתי חולים בכמה מחוזות בארץ, העיקר למצוא מזור למחלה, ועל פתרון שלא נמצא, והם מתפללים לישועה. וכך בילינו את הזמן יחד, פייגי ואני.
עוד באתר:
ערב שבת הגיע, יום ששי בבוקר, ובמחלקה עברו מתנדבות והשאירו ליד מיטות החולים עיתונים לשבת. לא, אל תחשדו, אלו לא היו עלוני פרשת השבוע, אבל, המחווה יפה מאד. בערב שבת, ואת החלק הזה אתם מוחקים מהזיכרון שלכם, כן? אז בערב שבת, השיעמום שלי (היה לי אסור בכלל לרדת מהמיטה, הייתי תלויה לגמרי בחסדי הסביבה) ובעוונותי, הבטתי סביב מה אני במצוקתי יכולה לעשות. ומהכסא הסמוך קרץ לי העיתון. הושטתי יד ולקחתי אותו.
ראיתי שזה לא עיתון שאנחנו קוראים בבית, בכלל, אבל היה לי כלכך משעמם, ודפדפתי. בדף האחרון, בעמוד האחורי,נתקלו עיני בכותרת. לא גדולה, לא בולטת מדי, אבל מ ד ה י מ ה.
בכותרת היה כתוב, שדוקטור יעקב ג'ריס, רופא ערבי מבית חולים רמב"ם בחיפה, זיהה תסמונת חדשה שמשחקת בלחץ הדם של המטופלים ויש לו פתרון, שעדיין נמצא במחקר אבל יש תוצאות. המוח שלי צלצל באלף פעמונים.
חשבתי שכל המחלקה שומעת אותם. קראתי לאמא של פייגי. התביישתי ממש להראות לה את העיתון ההוא אבל, עם פנים סמוקות מעוצמת הפדיחה, ולב הולם, אמרתי לה: "תראי מה כתוב פה" והנחתי לה לקרוא את הכתבה.
היא סיימה לקרוא וביקשה רשות לקחת את העיתון. מאחורי הוילון היא הראתה לפייגי ובעלה את הנכתב.
בית החולים תפקד כבר במתכונת שבת והרופאים המומחים כבר לא היו בשטח. הוחלט להראות את הכתבה לרופאים ביום ראשון. ביום ראשון בבוקר, הובאה הכתבה לרופאי המחלקה. אף אחד מהרופאים בהדסה עין כרם ,כולל מנהלי מחלקות, לא הכיר את התופעה המדוברת ואת דוקטור ג'ריס. ישיבת צוות. עלעול נוסף בתיק הרפואי שלה, טלפון לדוקטור ג'ריס מחיפה, ופייגי קיבלה שחרור מיידי עם הפניה לבית החולים רמב|ם בחיפה. (עד לשם היא עוד לא הגיעה) לטיפול ובדיקות אצל דוקטור ג'ריס.
לאחר שלושה ימים גם אני שוחררתי והופניתי מיידית לביתי לאחר שלושה שבועות של היעדרות. בתקופה שפייגי נבדקה וטופלה בחיפה, נפגשנו פעם אחת, וכשהיתה צריכה עזרה יכולנו לסייע (אני חיפאית הרי…) הסתבר, למרבה ההפתעה האדירה, שהתסמונת היא בעיה כנראה אוטואימונית, שהתפרצה בשל ההתרגשות שלה מהחתונה. והפוך על הפוך: בגלל שזה התבטא בלחץ דם גבוה, ביקשו ממנה לא לערב מלח באוכל, אבל מסתבר, שבתסמונת הזו, שהתגלתה אז ממש, (זה כזה: ברוכים הבאים, תסמונת חדשה באה לעולם…) הצורך הוא דווקא להוסיף מלח. מן תסמונת שכזו. כלומר, היא יכלה להסתובב עוד חודשים שלמים בבתי חולים, ולא להגיע לפתרון עד שהמידע יתפרסם ומעגל רחב יותר של רופאים יכירו את התופעה הנדירה.
כשנה לאחר הסיפור, פייגי ובעלה באו לרחוב עקיבא, לאחר ביקורת ברמב"ם, עם עגלה ממולאה בתינוקת מתוקה, שאמורה להיות היום נערה בת 16. אילו. אילו ואילו. יש מיליון דרכים שבהם הסיפור הזה יכול היה להסתיים. אבל היה כזה מרתק להיות חלק ממנו. כל הבדיוקים הקטנים על הדרך. כל ההשתלשלות. כי לה' יש את הדרכים שלו לייצר לנו את המציאות.
אות המדוייקת לנו, על המורכבויות שלה, גם אם זה קצת מוזר, ולפעמים לא ממש מתאים ולא נראה לעין, או עין בעין.
אני מאמינה באמונה שלמה
שהבורא יתברך שמו
יוצר עבורי
את המציאות ה מ ד ו י י ק ת לי.
עם הכח המדוייק, עם הכלים שיש לי, עם היכולת שלי לספוג ולפתור.
ועכשיו אפשר להתחיל ברצינות את השגרה הארוכה של החורף. עם הרבה אמונה באמתחת,
שמביאה שלווה ונחת.
הנה. גם יצא לי שיר……
