בין דיאטנית לסופגניה דעתנית \ דסי זייבלד

קרב הסופגניות הגדול, נחשו מי ניצח: דסי זייבלד על הדרך הארוכה של הסופגניה מהתודעה העכורה אצל הדיאטנית ועד למגש הצבעוני בשולחן

אתי קצבורג

כ"ז בכסלו תשע"ח, 15/12/17 10:49

א+

א-

דסי זייבלד חנוכה תשע"ח

ציפי הדיאטנית ממש ניסתה. היא הפחידה אותנו עם העורקים הסתומים ועם השמן הדולף ועם הסוכר שיסתובב לנו בדם ברוטב רדיקלים חופשיים ויעשה נזקים כבדים ועם השכנוע המתחנחן על כח רצון, ושהכל אפשרי.

ובסוף בסוף אחרי שכבר כולנו האמנו לה, היא גם נתנה לנו עצה: "אז כשאת נורא נורא רוצה את הסופגניה, וכבר ממש לא יכולה, תדמייני אותה בתוך קערה עם מים. ספונג'ית כזאת רכה וסמרטוטית. נראה אם עוד יבוא לך בכלל".

החג נכנס בקול תרועה רמה של מעוז צור ושירי גבורת המכבים למיניהם ואיתו כל הספיחים הנדרשים. סביבונים מגוונים הסתובבו חופשי על הרצפה בבית. אני יודעת את זה כי דרכתי על כמה (מזל שאין מנהג לשחק בחלזונות בחנוכה…. אני רק חושבת מה היה קורה אם הייתי דורכת…טוב לומשנה) וקופסת קרטון אלמונית עם דוגמא של מאפיה הופיעה איכשהו במטבח והפיצה ריח מוזר כזה. לא של מלפפון וכרוב.

לדאבוני הר(ע)ב, פתחתי את קופסת ההפתעות. הן היו שם. טריות ומפוטמות מאי פעם. עם אבקה אוורירית כזו, וריבה נוטפת מכל הצדדים. עסיס סופגניוני תלת מימדי רב קלוריתי. אוחחחח. תתעשתי דסי. תתעשתי. בעיקרון את אמורה עכשיו להעיפותן מהחלון. ממממ…קומה שלישית. מה, להרוג סופגניות שנולדו היום??? אפילו ת'עכבר שמצאנו שבוע שעבר לא זרקתי ככה. תחלקי לילדים. יאללה.

אבל מה לעשות שהאיש הביא עשר, ויש רק חמישה ילדים…. יש רזרבות. בטח למלחמה שתהיה בקיץ, בחופש הגדול, כרגיל. וביגוני הרב, מול היצורות האלגנטיות שנחו בקופסא, התחלתי לשחזר את ההפחדה של ציפי. אז דמיינתי את העורקים הסתומים, אבל מה שעלה לי היה כביש שש ביום חמישי בחמש. התמקדתי במילה "סתום", "סתומים" אבל אז, לונעים, עלה לי קלסתר פניה של העוזרת שלי. דמיינתי טיפות שמן זולגות מהאובייקט ישר לרצפה. אבל מה שקרה הוא שמרוב שזה היה אמיתי הלכתי להביא טישו לנגב את הרצפה.

ואז, גייסתי את התותח האחרון. נשק יום הדין. הלכתי למטבח מילאתי קערה ירוקה במים הנחתי על השיש ודמיינתי את הסופגניה שוחה בבריכה. לא עבד. הסופגניה נשארה עגלגלה ונחשקת. הסתכלתי חזק חזק על השמיינה הזות, והעתקתי את המראה שלה היישר לשלולית הירוקה. זה היה אמור להיות הרגע, שהדמיון מפעיל את הפריסטלטיקה בקיבה, לכיוון ההפון ואמורה להגיע תחושה של קבס (בחילה, בלע"ז) לא עבד.

במקום זה, מה שקרה, הוא שהתחילה פעולה אחרת בגוף שלי. בלוטות הרוק זיהו את הידיד בסביבה והחלו לצפצף כמו מובילאיי של משאית בסמטה בירושלים, על קרבה מסוכנת למשו מתוק ופרינדלי מאד, ואז… ממש בדרך נס, נס גלוי ממש, נזכרתי שזה נורא מסוכן שמתחשק משו ולבלוע את הרוק ככה על ריק, ושגם זה יכול חס ושלום לגרום לנחיתת אונס מסוכנת של סוכר, ונתתי ביס של פיקוח נפש בתרופה העגולה שעמדה לנגד עיני.

כתמים אדומים כדם התהוו סביב הפה שלי וקצת על החולצה, וקצפת של אבקת סוכר בצבצה על השפתיים, אבל בנס גלוי, הסוכר שלי התאזן מיידית, ואיתו המוח. מה שאומר שהייתי בסכנה עצומה ממש, וזה היה נס הצלת חיים..

ומאז אני אפילו לא מנסה ללמד את הסופגניות שלי לשחות. רק בשמן. כמו שהן ואני אוהבות.