לפעמים, מספיק רצון טוב, ואולי קצת יצירתיות, והקשבה, ואפשר להגיע לכל מקום. למה אני מתכוונת? לפני שבועיים בעלי קיבל יום וחצי חופש בעבודה. 36 שעות של חופש זה המון, זה מספיק לצאת להחליף אוירה קצת. העבודה שלי קצת יותר גמישה, ואני יכולה להחליף יום עבודה די בקלות. עבור הורים לשבעה ילדים, שמנהלים יום יום בית עמוס חוויות מחוויות שונות, 24 שעות של החלפת אוירה נותנות מרווח לנשימה וכוחות להמשיך יחד, עם העומס הרגיל של בית, בתוספת התמודדות של בית קצת יותר מורכבת. יצאנו בהתראה של יום. לא היה לנו זמן רב לתכנונים, ולא זמן להכנות.
ספונטני.
הדבר היחיד שחיפשנו זה צימר נגיש. לאחר לא מעט ניסיונות לא מוצלחים, בהם שהינו במקומות שלא ממש התאימו לנו, חיפשנו הפעם עם מיקוד לנגישות. האמת, לא הרבה צריך בשביל להפוך צימר לצימר נגיש.
עוד באתר:
לרוב הצימר גם ככה בקומת קרקע, לרוב ישלו דלת רחבה, שטח פנים גדול וחדר מקלחת רחב ידיים. לסדר כמה מתקנים המתאימים את הצימר להיות נגיש, זה לא מאוד מסובך, ומסייע לכל כך הרבה אנשים שצריכים את זה. ופותח פתח לאנשים עם מוגבלויות וגם לבני משפחתם. ואכן, בעל הצימר שלנו הבין שהדבר אפשרי, ודאג לנגישות בצימר אחד מתוך המתחם.
כבר בטלפון הוא אמר שהמקום נגיש, וכשהגענו למתחם הוא הראה לנו את הידיות בשירותים ובמקלחת, את הרמפה בכניסה ואיפה אפשר לקחת כיסא להכניס למקלחת, לנגישות מלאה. וכמובן, ידית ביציאה מהג'קוזי, שזה קיים הרבה פעמים, לא רק בצימר נגיש. הצימר עצמו, רחב ידים ועם דלתות כניסה רחבות, נותן הרגשה נעימה לכל מי שמגיע אליו, ולא רק לנכים, והתאמתו לא מפריעה לנופשים אחרים, אלא רק יכולה להועיל להם. נכון שהבריכה לא היתה נגישה (מילא היה גשום וקר, אז לא היה רלוונטי), ולא היתה התאמה מלאה למי שנכה צמוד לכיסא גלגלים. רק למי שקצת חלש וקצת מוגבל – היתה התאמה מצויינת.
כפי שאמרתי, נפלנו על יום גשום.
אי לכך, עמק המעיינות הסמוך למושב מנחמיה, בו שהינו "בצל התמר", לא היה רלוונטי, למרות שיש בו מספר מסלולים נגישים, רק בימי גשם מורכב להתנייד עם קלנועית על שבילים מלאי בוץ, על כן, חיפשנו אתרי ביקור סגורים, המתאימים ליום הסוער. חדר בריחה כבר מזמן היה נראה לי מענין. בדקנו ומצאנו חדר בריחה, קצת רחוק, בקיבוץ חקוק, אבל נראה מענין, והתקשרנו לבדוק האם הוא נגיש לנכים. אז לא, הוא לא לגמרי נגיש, אבל הם מוכנים לעזור לנו כמה שיותר, כדי להנגיש אותו.
רבע שעה של שיחה, ברגישות ובעדינות, בלי לגלות סודות מהחדר (חבל לקלקל) אבל כן עם הצעת פתרונות (נוכל לפתוח לך דלת אחרת במקום המעבר הפחות נגיש, נכניס לך כיסא לחדר שתוכלי לעבור אליו ועוד) וכן, הצלחנו למצוא את הדרך המתאימה להנגיש עבורי את החלום שלי – חדר בריחה. היה כל כך נחמד. במקום להיות מתוסכלת מעוד מסלול לא מתאים ועוד אטרקציה שלא נגישה לי, חוויתי חוויה אנושית, מחממת לב, ונותנת טעם של עוד (חבל שאין להם עוד חדרים, מלבד "חדר טרויה", כי כעת אני יודעת שאפשר לסמוך עליהם) לא רק שימוש בחדר, לא רק פיצוח החידות המגוונות, אלא גם הכוונה נעימה ומותאמת, נגישה כל כך, של התאמת נגישות החדר, ככל האפשר, לצרכים האישיים שלי.
ושוב הרגשתי, שלא צריך הרבה כדי ליצור נגישות, מספיק שתהיה הקשבה, שיהיה רצון מספיק של נותני השירות, והתוצאה – מצויינת. למחרת בבוקר, כשישבתי בצימר הנעים והבטתי מבעד לחלון בגשם המטפטף לו על הפרדס, והרחתי את ניחוח באשכוליות שעל ענפיו, הרגשתי חום בלב. כי ראיתי שיש אנשים שיודעים ויכולים להקשיב, ואנשים כאלו, אנשים טובים באמצע הדרך, הם וכשכמותם יצרו את ההכלה והנגישות הנכונים, לכל אדם ולכל צורך.
