"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו… למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (י, א-ב)
לכאורה יש לתמוה, שמשמעות הכתוב היא כי לולי ההכבדה, היה פרעה שולח אותם מיד, אלא – "כי אני הכבדתי את לבו למען תספר באזני בנך" – שיהיה מה לספר לבנים הכביד את ליבו, ולכאורה וכי בשביל ספור הבנים צריך פרעה לסבול מרורות?
אלא, מבארים עפ"י משל לאדם עשיר שהיה חשוך בנים ולעת זקנתו נולד לו בן, אשתו מרוב זקנותה לא היתה יכולה להניק, ושכר לו מינקת שתניק את בנו ופסק לה ממון רב. באחד הימים חלה הבן והרופאים לא מצאו תרופה למכתו, האב והאם היו בצער גדול, והנה בא רופא אחד ואמר, שיש לו תרופה שבודאי הבן יתרפא ממנה, אלא שהתרופה חריפה מאוד ואין בכח הבן ־לשתותה, אמנם יש עצה אחת שהמינקת תשתה את התרופה ותניק את הבן, ומכח הסם של התרופה שיכנס בחלב המינקת יתרפא הבן, אולם הוסיף שאין ספק שהיא תזיק לה בחריפותה, והיא תחלה ותסבול נוראות. שמחו ההורים שמחה גדולה, רץ האב אל המינקת וסיפר לה שיש תרופה עבור הבן, אולם הדרן היחידה לתת לו את התרופה החריפה, ע'יי שתשתה היא את התרופה ויעבור לבן ע"י ההנקה, המינקת ביודעה מה תעולל לעצמה בשתית התרופה, סירבה ולא הסכימה לשתות, ההורים האומללים ביודעם שזו התקוה האחרונה שלהם, הלכו לבית משפט ופנו אל השופט בטענה שהיא גורמת לבנם שימות ושיתבע אותה לדין, כשבאה המינקת לדין טענה כי היא נתחייבה להניק את התינוק אולם לא נתחייבה מעולם לשתות תרופה, והאב יכול לשכור אשה אחרת אשר תסכים לשתות התרופה ולהניקו, עד שבא עו"ד אחד וטען כי צריכים להכריחה לשתות, מאחר שיש בידו להוכיח כי באשמת המינקת חלה הבן, כיון שהיא לא נזהרה באכילתה ואכלה מאכלים גרועים ומחמת כן חלה הבן, וכשם שהיא הביאה לו את המחלה כן צריכה להביא לו את התרופה, וכששמע זאת השופט פסק שהיא חייבת לשתות את התרופה בלי לקבל על זה כל תוספת שכר, ולא זו בלבד אלא היא גם תשלם את התרופה מכספה.
עוד באתר:
כן הוא הנמשל, בני ישראל היו חזקים מאוד באמונתם וכשבא משה ובישר להם את הגאולה כתיב "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל… ויקדו וישתחוו" אלא, לאחר שפרעה הכביד עליהם את העבודה וע"י כך החליש בהם את האמונה וגרם להם לרדת למ"ט שערי טומאה, לכן עליו לקבל מכות גדולות כדי לחזק את האמונה בעם לכל הדורות
—
"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, ב)
פירש"י אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדו וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.
לכאורה הלשון תמוה מאוד, וכי רק מפני שלא יאמר אותו צדיק, צריך הקב"ה לקיים הבטחתו?
ביאר הגר"א, גאולת מצרים הסתיימה רק כאשר היו בני ישראל על ים סוף, ששם מתו כל המצריים ונדונו במים כנגד מה שעשו לישראל כל הבן היאורה תשליכוהו. ומה שאמר הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" כונתו היתה אחרי שיגאלו לגמרי, ואכן שם קיים ה' את הבטחתו – בביזת הים, אולם כדי שלא יאמר אברהם שההבטחה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול צריכה להיות מיד כשסיימו השיעבוד, לכן ביקש הקב"ה ממשה שיזהיר את בנ"י שישאלו איש מאת רעהו.
וכעין זה שמעתי ממרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בתוספת משל. לשני מלכים שעשו מלחמה ביניהם זמן רב ונהרגו אנשי חיל רבים משתי הצדדים, אחר זמן אמרו זה לזה למה לנו להרבות במלחמה, מוטב נעשה בינינו הסכם אשר כל אחד מאתנו יבחר לו איש גיבור מאנשי חילו, וב' הגיבורים אלו ילחמו זה עם זה, וזה שיתגבר על חברו יזכה מלכו ויתפוס ממלכת השני, ויעשו כן. ויחפרו בור עמוק ויעמדו שני המלכים לראות בהיאבקם יחד מי מהם יתגבר וישא את השני על כתפו להפילו אל הבור, וילך גיבור אחד ויקח את חבירו וישאהו על שכמו להפילו הבורה, ויהי כי קרבו אל הבור ויתחזק הנישא על הנושא והשליכו הבורה כאשר זמם לעשות לו, ובכך הסתימה המלחמה הממושכת. ויקרא המלך לבחירו שניצח במערכה וישאלהו מדוע הנחת עצמך לפי שעה שהוא יחזיק בך לשאת אותך על שכמו עד הבור, שבראותי זאת נשבר לבי בקרבי כי אמרתי אבד מנוס ממני, ומדוע לא לקחת אותו מיד על שכמך להשליכו הבורה, אמר לו אדוני המלך, זאת עשיתי בחכמה להרויח הטורח שישא אותי עד הבור כי בטחתי שאח"כ אתגבר עליו, ואלו אני נשאתיו על שכמי עד בואי הבורה אז הייתי יגע ורפה ידים ומי יודע אם הייתי מנצח להפילו הבורה. הנמשל הוא: הקב"ה הבטיח לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" כוונתו היתה כשיצאו לגמרי אחר טביעת מצרים בים, והיינו ביזת הים שהיתה גדולה יותר מביזת מצרים(כפרש"י עהי'פ תורי זהב נעשה לך), וא"כ טוב היה שיוליכו המצרים עמם גם הרכוש הזה, וישראל יקחו הכל כאחד ואז ימעט הטורח. אלא כדי שלא יאמר אותו צדיק דבר נא באזני העם שיקחו גם עכשיו.
המגיד מדובנא (בספרו "משלי יעקב") ביאר כדרכו בקודש עפ"י משל. אדם אחד עלה בדעתו להיות מלצר בבית המשתה, ובזה יפרנס את עצמו ובני ביתו, וכדי להתלמד במלאכה זו, שאל וחקר מאותם אנשים הרגילים לבוא לבית המשתה שיגידו לו כיצד סדר עריכת קדימת המאכלים, איזה עולה על השולחן קודם ואיזה יבוא באחרונה, ויגידו לו כי בראשונה נותנים דגים, ואח"כ בשר צלי עם חזרת וכף. והנה כשהתחיל בעבודתו בא לבית המשתה הושיט לאורחים את המאכלים כמשפט שהגידו לו, הקרואים היו מסובים על ב' שולחנות זה מול זה, ובהגישו את הדגים לקח בידו ב' קערות ויציגם אחד על שולחן זה ואחד על שולחן השני. ויהי בהעלותו הצלי והחזרת, לקח כמו כן קערת הצלי בידו האחת הקערה עם החזרת בידו השנית, ויצג בשר צלי על שולחן אחד והחזרת לבד על שולחן השני, ויהי בעינהם כמצחק מה לך איפה לתת לפנינו החזרת לבד מבלי שנתת לפנינו בשר צלי.
הנמשל הוא: הקב"ה יכול לפטור עצמו מן הרכוש ולקיים הבטחתו בזה שיתן להם את ארץ ישראל דאין לך רכוש גדול מזה, אולם כדי שלא יאמר אברהם מדוע בדור אחד קיים את העינוי ובדור אחר את הרכוש, בבקשה ממך תאמר להם שישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שגם בהם יקויים הבטחת הרכוש. בספר "נתיבות שלום" ביאר לפי"ז דקדוק נפלא, דכתיב שלא יאמר ועבדום וענו אותם קיים "בהם" ואחרי כן יצאו ברכשו גדול לא קיים "בהם", לכאורה תיבת בהם מיותרת? אלא, דכוונת אברהם שלא די מה שיתן להם את ארץ ישראל, דבמי שנתקיים השעבוד צריך להתקיים הבטחת הרכוש.
בספר "מנחת עני" (לבעל הערוך לנר פ' מקץ) תירץ באופן נוסף, דמעיקר הדין הקב"ה פטור מהבטחת הרכוש משום שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה – ואח"כ יצאו ברכוש גדול, אם יעבדו את כל הארבע מאות שנה אז יצאו ברכוש גדול, וכיון שבני ישראל לא השלימו את השנים לא הבטיח, אולם כדי שלא יאמר אותו צדיק דסוף סוף כיון שעבדו צריכים לקבל רכוש גדול, לכן דבר נא …..
וה"כתב סופר" ביאר באופן אחר, מכיוון שעד עתה היו בנ"י משועבדים במצרים בעוני ובדוחק אפי' מעט מזעיר יחשב להם לרכוש גדול, ויכול הקב"ה לפטור עצמו בזה, אולם אברהם שחי בעושר ובגדולה, אצלו, רכוש גדול נחשב רק שיתן לחם הון רב, לכן דבר נא וכף כדי שיצאו ברכוש גדול שגם אצל אברהם יחשב לקיום ההבטחה.
