שולחן השבת בבית הורי מעולם לא היה שגרתי. מאז ומתמיד היה מוקף באורחים שאת רובם לא הכרתי, לא בשמם ולא במעשיהם. היו אלו אנשים גלמודים וחבולים נפשית, כאלו שקצב החיים שלהם דומה היה למוניטור במצב פרפור פרוזדורים. בכל ליל שבת בזה אחר זה בשתיקה אופיינית היו זורמים אל תוך הבית מוציאים כיפה לבנה מקומטת מהכיס ומניחים על ראשם כשהם מקשיבים לקידוש של אבי שליט"א, שגם הוא אגב לא ממש ידע מי הם בדיוק הנכנסים והיוצאים בשולחנו. את מערך החסד המרגש הזה ניהלה אמי מורתי ז"ל בדרך אפופת מסתורין, ולא רק אותו.
מעת לעת היה המטבח הביתי שלנו הופך לתעשייתי, כשאמא ז"ל מוציאה מהתנור תבניות בסרט נע, תוך שהיא מתזזת בין ערבוב סירי ענק להכנת סלטים מושקעים. וכך תוך כמה שעות הייתה סעודת מלכים מושלמת עושה את דרכה לזוג יתומים שהתארס באותו ערב, או לשמחת ברית של מסכני עמך ישראל. עם בעלי הדוכנים בשוק העירוני עשתה הסכם חשאי לשמור בצד את כל השפע האמור להיזרק לקראת סוף השבוע לטובת איסופו לנזקקים, וכך בכל סוף שבוע הייתה מקיימת חלוקת פירות וירקות לקהילות שלמות של אברכים ונזקקים.
את אלו שלא יכלו לבוא בעצמם לחלוקה מי בגלל סיבות רפואיות ומי בגלל קשיים נפשיים – לא שכחה. אליהם הייתה מגיעה באופן אישי ומכניסה את הקרטונים לתוך ביתם, בידיה ממש! דלת ביתנו לא ננעלה מעולם. אמא אמרה "דלת של בית תמיד צריכה להיות פתוחה!" כך דרשה וקיימה. גם כשהכניסה לביתה ילד עם הפרעות התנהגות קשות, שננטש ע"י הוריו שכבר לא יכלו לו, ומלאה את כל צרכיו במשך כמה שנים(!) בכך למעשה הצילה אותו מהתגלגלות לפתחם של מוסדות מפוקפקים (היום הוא מזכה הרבים גדול) כך מלאה את ימיה במעשי חסד.
עוד באתר:
אמא ז"ל הייתה מחנכת דגולה. מעולם לא הטיפה לנו ולא הרבתה בהרצאות מוסר, היא פשוט הייתה דמות למופת. אצילות הנפש שלה, החיוך החם, הרצון הבוער להעניק יצרו את הדוגמא האישית המיוחדת שלה שמלאה את כל הבית. באופן קבע הייתה פותחת את ספר התהלים הנצחי שלה ומיד היה הבית מתמלא צלילים נעימים של תפילה מהולה בדמעות. פעם היו אלו דמעות של בקשה ופעם של שמחה. הקשר שלה עם הקב"ה היה כ"כ חי כ"כ אמיתי. הקב"ה היה איתה כל הזמן – מוחשי כל כך.
כששכבה על ערש דווי, ישבתי אז סמוך למיטתה בביה"ח, והיא, באפיסת כוחות לחשה לי "אני מבקשת ממך שתכוון טוב בקדיש…" זה מה שהיה חשוב לה בשעות הקשות הללו, שיתגדל ויתקדש שמו של אלוקים בעולם! כעבור ימים ספורים נפטרה, ממש בתאריך השבת האחרונה כ"ה בשבט, על מצבתה נכתבו מילים בודדות "חינכה בניה לתורה ועשתה צדקה עם הנצרכים"- מילים שכ"כ אפיינו אותה. עברו מאז ארבע עשרה שנה. היום אני עמוק בשדה החינוך וככל שאני הופך בדבר אני מבין שסוד החינוך אינו טמון בפילוסופיות התנהגותיות, לא בהטפות מוסר תמידיות ובטח שלא בעונשים וביקורת. אמא ז"ל לימדה אותנו שהחינוך תלוי בָּחום, בָּאהבה, בָּנתינה ובעיקר בתמונה שנצרבת לילדים בלב.
קוראים יקרים, אנא הקדישו תהילים או לימוד משניות לעילוי נשמתה. נא שתפו מכרים, משפחה וחברים. אם אתם מפעילים חברות תהילים נא הזכירו את שמה של אימי מורתי מרת ברוריה בת תמר ז"ל. אין לי ספק שכדרכה לעשות טוב, היא תשתדל לגמול טוב לכל המשתתפים במצווה זו. תבורכו מפי עליון!
—
הכותב הוא יו"ר אתגרים בחינוך.
