בס"ד.
על רובים נפצים ושאר מרעין בישין…
חג פורים, חג גדול לילדים – כך אומר השיר המיתולוגי משנות השמונים… אך דא עקא שהחג הזה מביא איתו כל מיני "הידורים" בדמות רובים, נפצים, סיגריות וכל מרעין בישין ואכן בכל שנה מחדש אנו נעשים מבולבלים, האם נכון לאפשר "הידורים" אלו לילדים או שמא זה יזיק לנפשם הטהורה?
הבה ננתח את העניין: חיים יוצא מהבית בכל בוקר עם תיק שחור בידו. בתוך התיק הוא מחזיק… סכין חדה מאוד. הוא מקבץ נפשות רבות לחדר אחד ו…שוחט אותן בזו אחר זו. מה שמפליא מאוד הוא שחיים לא טורח להסתיר את מעשיו החמורים ואינו מתבייש בהם ומה שמוזר עוד יותר הוא שבביהכ"נ שלו מכבדים אותו לעליית התורה והוא אף משמש כחזן קבוע ומעניק "מי שברך" לכלל הציבור. הכיצד???
עוד באתר:
התשובה היא שחיים אינו אלא…'שוחט' מטעם גוף כשרות מהודר. הוא שוחט בכל יום עופות – חמישים במספר – בהידור רב תוך הקפדה מיוחדת על כל דקדוקי ההלכה. שימו לב, יכול להיות אדם שכל היום עורף ראשים ובגדיו מלאים דם והוא עדיין אדם טוב ונעים, בעל יראת שמיים ובוודאי שלא יעלה על דעתו להתחיל להרוג בני אדם חלילה…
ישנם גם כאלו שחותכים בני אדם בסכינים, קוראים להם מנתחי לב. הוי אומר שלא כל מי שמחזיק נשק ומשתמש בו, עשוי להפוך לרוצח. הדבר תלוי בכוונת הלב הפנימית. את דבריו המפורסמים של ספר החינוך שאמר "אחרי הפעולות נמשכים גם הלבבות" מסביר החפץ חיים זיע"א שזה נכון דווקא אם הלב חפץ להיות מושפע.
הורים יקרים הבה נתבונן: כשהבן שלכם מכוון אקדח אל חברו ויורה קפצונים, מה כוונת הלב שלו?, האם הוא מדמיין דם, מוות, מודעות אבל? האם הוא רואה בעיני רוחו את ההורים השכולים יושבים שבעה?…
אם התשובה היא חיובית, אכן אסור לילד כזה להחזיק אקדח בפורים!
אך אני מניח שרוב הילדים היורים בקפצונים או מנופפים בחרבות פלסטיק עושים זאת עם כוונה אחרת. עם כוונה של "איזה גיבור אני, וואו איזה פיצוצים אני עושה, וואו פורים כאן, איזה כיף!!!" מי בכלל חושב על רציחה?
האם הילד המתהלך בשכונה במדי שוטר מכוון בליבו "אני משתייך לציונות חילונית כפרנית שבה יש מקום רק לשלטון החוק תוך דריסת חוקי ההלכה"? מה פתאום? – הוא בסך הכל חושב "וואו איזה גיבור אני, אני יכול להכניס את כולם לבֶּצוֹהַר…"
זכרו נא, לא כל חריגה חיצונית של הילד בתחפושתו או בכליו מעידה על נטייה אידיאולוגית אפיקורסית.. ממש לא! זה בסך הכל שעשוע חיצוני שעשוי רק לחבב את הפורים בעיני הילד ולהאהיב אותו עליו כדי שדרכו גם יגיע לביהכ"נ למקרא מגילה וייטול חלק פעיל בקיום מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. כואב הלב לראות הורים הנלחמים עם ילדיהם על דקדוקי התחפושת, על שרביט במקום חרב ורעשן במקום אקדח. כמה דמעות, כמה אכזבות, כמה כאב לב נגרמים לכ"כ הרבה ילדים ביום הפורים רק בגלל "דקדוקי צדקנות" של הוריהם.
תארו לעצמכם מה עובר בליבו של ילד המגיע לכיתה בעיניים כבויות כשהוא מחופש – בעל כורחו – למרדכי היהודי עם שרביט ביד, כאשר הוא רואה את חבריו מבצעים "מרדפים" עם אקדחים ומכשירי קשר… מה הוא יזכור מפורים מלבד עגמת נפש? איזה לב יהיה לו לפורים בעתיד? אחיי היקרים, הבה נשקיע את כוחותינו בָּעיקר האמיתי. בלשמח את הילדים, להצחיק אותם, אפילו להשתטות איתם בסעודת פורים… להאהיב עליהם את המצוות, עד דלא ידע… פורים שמח!
—
בעניין התחפושות הנ"ל ידוע כי ישנם ת"ח האוסרים אותן מכל וכל. אין במאמר זה להורות הלכה למעשה וכל אחד ישאל לדעת רבותיו.
—
הרב אברהם ברזילאי הוא יו"ר 'אתגרים בחינוך' ומרצה בכיר בחינוך
