פרשת השבוע כפולה וכוללת ניגודים. היא מלמדת אותנו שאפשר להיות "גם וגם". רגע אחד ויקהל – להקהיל את כוחות הנפש, להסתכל בגדול, להסתכל מרחבי, לראות רחוק. וברגע השני פקודי – לרדת לפרטים, לכמויות ולמספרים ולגעת בקטנטנות של החיים.
—
"אין ספק שהנערה הזאת מבולבלת", שמעתי את שכנתי למשתה החגיגי בעיצומה של סעודת הפורים החגיגית. "הגיע הזמן שהיא תפסיק לדבר על עצמה ולהאשים את כל העולם במצבה", היא לחשה לי באוזן לאחר שהבחינה כי לכדה את תשומת לבי.
אני מסתכלת בפניה של האישה שמולי ותוהה ביני לבין עצמי מה עם החצי השני? אני מחפשת בעל בסביבה ומבינה שזה בדיוק סיפור חייה. היא מחפשת אותו אך מתקשה לוותר על האני שלה אותו בנתה לתלפיות. היא זונחת לרגע את הנימה הביקורתית ומתחילה לשאול ולהתעניין בסקרנות בכל מה שקשור לרבי. הרבי מליובאוויטש כמובן.
ברגעים שאחרי נפרש לפניי סיפור חייה או לפחות את רובו. מטבע של הרבי הונח על השולחן והיא, בעיניים נוצצות: "פגשתי את הרבי. אמרתי לו אפילו שנולדתי ביום ההולדת של אשתו הרבנית. הייתי אז בת עשר ובזכות אמי שנשארה אלמנה בעיירת פיתוח רחוקה ממרכז הארץ והתעקשה שאלמד בבית ספר חב"ד, הלב שלי מלא בחוכמה בינה ודעת".
עוד באתר:
חשבון קצר מעלה שהיא כבר בשנות השלושים לחייה. מבט מהיר על לבושה האלגנטי, השמרני והמוקפד, מעיד יותר מאלף מילים שהיא "שומרת על עצמה" והיא מאשרת זאת כאשר היא מספרת לי: "גם כשנשיא המדינה ביקר באוניברסיטה בה אני לומדת, משכתי את ידי כדי לא ללחוץ לו את היד ולחשתי לו שלמדתי בבית ספר חב"ד…".
אני מסתכלת על השיער האסוף בבננה מהודקת על עורפה ומציינת לעצמי שחייבים לסייע לה למצוא את החצי השני אבל אז נגלה לפניי החלק השני והסבוך יותר של סיפורה. סיפור של ילדה יתומה מאב ושל אימא שניסתה מזלה פעמיים והצליחה להישאר נשואה למרות הקשיים שהערימה עליה ילדתה היחידה. סיפור של מחלה אוטואימונית שספק אם תותיר לה את האפשרות להיות אימא בעצמה…
וסוף דבר, כרגע היא מתלבטת בין שתי הצעות שידוך והיא מרגישה שהיא חייבת לעצמה לקחת החלטה. קשה לצפות מה יעלה בגורלה של הילדה-אישה שנולדה ביום ההולדת של הרבנית הצדיקה, רעייתו של הרבי מליובאוויטש, אבל אין ספק שהתכונות הכה חשובות כמו צניעות, ענווה, ויתור, הקרבה ומסירות לרבי שבהן ניחנה הרבנית יסייעו לה לקבל החלטות שישנו את חייה ועתידה.
—
"אני נבראתי לשמש את קוני" וכמובן לפעול גם בכל ענייני העולם שהם ימלאו את ייעודם – לשמש את קונם. יש בזה שני אופנים המרומזים בשמות הפרשיות כפי שכתבתי בתחילת הטור: ויקהל, שהאדם מגלה בכל ענייני העולם את העבודה הכללית שלהם שהם נועדו "לשמש את קונם", ועל ידי זה פועל אחדות בכל העולם, ועל אחת כמה וכמה בבני ישראל וזאת באמצעות מצוות אהבת ישראל. פקודי, שהאדם מגלה בכל פרט ופרט את החידוש המיוחד בעניינו הפרטי וכיצד באמצעותו הוא יוכל לשמש את קונו.
—
ויש קשר גם לפרשה הקודמת – פרשת כי תישא. מדוע כתבה התורה במחצית השקל "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" ולא כתבה שיש לתת עשרה גרה? התשובה היא שמחצית השקל מורה על אחדות ישראל. ולכן מדגישים שכאשר יהודי נמצא בפני עצמו הרי הוא רק "מחצית", ובכדי שנהיה לשקלים שלמים עלינו להיות "שקל הקודש" וזאת על ידי התאחדות עם יהודי שני. ולכן יש להסביר ששקל הקודש הוא עשרים גרה. כל יהודי עם עשר כוחות נפשו הוא רק מחצית…
—
ההוראה למעשה מסמיכות הפרשיות היא שיש להוסיף בנתינת צדקה שעניינה כעין מחצית השקל שנועדה לצורך קורבנות ציבור עליהם נקרא בפרשה הבאה – ויקרא. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". כדי שהאדם יתקרב לה' עליו לתת מעצמו ("מכם") קרבן לה'. נתינת צדקה צריכה להיות באופן שכל עשר כוחות נפשו של היהודי ישתתפו בכך. מה שיביא לקיבוץ כוחות הנפש של כל עם ישראל ולגאולה העתידה תיכף ומיד ממש.
—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי".
