הגענו לישורת האחרונה. זהו, אני כבר מתכוננת להתארגנות אחרונה והשלמת קניות. מאחוריי ראיונות חג עם נשים מיוחדות, גיבורות שהגיעו לגבורות. האחת ממרוקו והשנייה ממוסקבה. בעיצומם של ימי הקניות והניקיונות הקשבתי לסיפורים מרתקים על התמודדויות שונות בשנות הצנע ועל פסח תחת אימת הקומוניזם.
ותוך כדי שניסיתי להבין כיצד נראה היה חג הפסח אז וערכתי השוואות עם מה שקורה היום, נזכרתי בליל סדר מקסים ומיוחד שנערך בשנה שעברה בקריית גת (ממש קל"ב. פחות משעה נסיעה). בני וכלתי היקרים, הרב ראובן שניאורסון ורעייתו, משמשים שלוחים בשכונה הצפונית בקריית גת. והפעם, ז'תומרת בשנה הקודמת, החלטנו לאמץ את השליחים הפרטיים שלנו ולחוות בפעם הראשונה סדר מרכזי בהחלט.
לא היו שם אלפים כמו בנפאל. גם לא מאות כמו במוסקבה. אבל הגיעה משפחה מעולי רוסיה, (אבא, אימא, ילדה וסבתא). סאשה, האבא, הופיע במלוא הדרו לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. לצידו אשתו ובתו הקטנה איוונקה מפתיע או לא, עטורה תחרה לבנה. ניסיתי לדמיין שיום כיפור היום אבל כוסות היין על השולחן העמידו אותי על טעותי.
עוד באתר:
האורח הלבן החזיק בידו "משלוח מנות" ענקקקק שהסתיר את הסבתא שמאחור… לרגע לא ידענו מה לעשות עם המפגע הזה שנוחת לנו על שולחן הסדר לאחר ימים ארוכים של צחצוח, טיהור וניעור כל פינה אפלה ומוארת מחמץ שבבל ייראה ובבל יימצא.
לרגע אחד הושלך הס, שתיקה ומבוכה התערבבו זו בזו עד שברגע השני, בני השליח התעשת, הודה בנעימות על משלוח המנות והניח אותו בצד… בינתיים הזמנו את איוונקה הקטנה ואת אמה להדליק נרות לכבוד החג. האימא לא שיתפה פעולה. ניכר היה כי כל הערב הזה וכל ההתרחשויות סביבו זרים לה. מאוד זרים…
האורחים שתו יין, כוס אחרי כוס. הם שתו ארבע כוסות בחופזה וגם טעמו מהמצה השמורה. כל זה נעשה בחיפזון ולא לזכר יציאת מצרים. מתברר כי חיכתה להם מסיבה וקודם לכן הם צריכים להחזיר את הסבתא והילדה הביתה. בתוך כל זאת המשכתי לחשוב על "משלוח המנות" שנח בצד. בקיצור, הזוג, הסבתא והנכדה מיהרו לדרכם ואנחנו עשינו אותם שליחים לדבר מצווה.
בני ורעייתו ציידו אותם במשלוח פסחי וכשר למהדרין… והעניקו להם בקבוק יין ומצות שמורות בעוד בני מבקש במפגיע מסאשה: "כשאתה מגיע למסיבה תמזוג לכל אחד מהחברים יין ותיתן להם לאכול מהמצה השמורה". דקות לאחר שנעלמו מהאופק מיהר בני ליטול את המארז המהודר שהביאו האורחים והניחו במעמקי הצפרדע הירוקה הקרובה לבניין.
"בדיעבד הבנתי" סיפר אחר כך, "שהוא ככל הנראה השיב לי עבור משלוח המנות שהבאתי לו בפורים. ובכלל, מי יודע, אולי הוא קנה את המארז הזה בחנות כשרה לפסח", אמר בעת שחזרנו לסדר הרגיל של הסדר… אני עדיין משתעשעת במחשבה שבחג הבא, קרי, בשבועות, הגיעה המשפחה הזו שוב, והפעם עם מצות ויין במקום גלידות ועוגות גבינה…
ואולי, ואני רושמת לעצמי לבדוק את זה בהקדם, אחרי שיסתיימו הסידורים לחג, אולי השנה הם כבר שומרים תורה ומצוות או לפחות יודעים קצת יותר על החג שהפך אותנו לעם, שאיחד אותנו תחת מנהיג אחד. מי יודע, הלוואי!
—
את סיפור יציאת מצרים פותחת ההגדה בהקדמה קצרה ומספרת "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו…". מדוע, מה העניין לדבר עלינו או על אבותינו דברים שליליים? הרי עניינה של ההגדה הוא לספר את סיפור יציאת מצרים, מה הקשר של הדברים הללו לכאן?
אלא שבדברים הללו טמון רמז – בדברים אלה נרמז סוג נוסף של בן – הבן החמישי שאינו מופיע בהגדה ואפילו לא שואל את שאלת הבן הרשע "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"… הוא פשוט לא יודע כלל מעניין עבודת הפסח ומיהדות בכלל. כלומר, הבן החמישי כלל אינו מייחס עצמו אל אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, אלא אל אלה שקדמו להם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".
זה הבן שכלל אינו מגיע לסדר, אפילו לא עם משלוח מנות שלך תדע אם הוא חמץ או לא. על ידי הטיפול בכל הבנים, גם בבן החמישי, נזכה במהרה בימינו לגאולה לה יזכו כל הבנים, ובתוכם גם הבן החמישי והבן הרשע. למרות שמצד עצמו לא היה נגאל אפילו בגאולת מצרים, הנחותה בדרגתה מהגאולה העתידה. כל זה יקרה כאשר כולנו נתאחד, או אז תתממש הברכה "ברכנו אבינו כולנו כאחד" במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו!
—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי".
