דברי תורה ל"שביעי של פסח ולשבת שמיני" (בארץ ישראל)
"ויבקעו המים" (שמות יד,כא)
הגמרא במסכת סוטה (לז ע"א) מספרת כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים… קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה.
עוד באתר:
בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב. הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אליו בבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור. סרב הלה ואמר: "לא איש דברים אנכי…". הניחו לי, אבל הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מלים. העלוהו אחר כבוד אל ה'בימה' והוא פתח ואמר כך: רבותי! עוד כמה ימים יחול "שביעי של פסח, בו קוראים אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף. נתבונן מעט מה ארע שם. "כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים מיליוני פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף. אין לאן לברוח! "באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרם לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להנצל! "היה שם יהודי אחד" – ממשיך הדרשן – "בשם גרשון בן עמינדב…" כל הקהל מתחיל ללחש 'נחשון בן עמינדב', אבל מידענו הדרשן עושה עצמו כאינו שומע וממשיך לתאר במלים ציוריות את התלבטויותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עליו לעשות בעת הזו: מצד אחד נצרך מעשה של מסירות נפש לקפץ למים, מצד שני – מה יהיה על אשתו וילדיו הקטנים, מי ידאג להם כאשר ימות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש, בלי להתחשב בשקולים אחרים כלל! בינתים נגשים לגבאי כמה מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר?!…" "ובכן" – המשיך הדרשן – "היה ברור לו שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים. אלא שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים…" "אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא ע"ש גרשון!" כך מפסיד אדם זכות עולמית של קדוש ה' בעקבות השתהות ותהיות" סיים הדרשן. "כשיש לך רעיון טוב – הזדרז לקפץ ולבצע אותו מיד. קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים.
**
"והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם" (יד, כב, וכן יד, כט)
הצירוף "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" חוזר על עצמו פעמיים: בפרק יד פסוק כ"ב, ולאחר מכן גם בפסוק כ"ט. אך בפסוק כ"ט, המילה "חומה" כתובה בוי"ו חסר, כמו "חמה", כעס. ומבואר במדרש, שהדבר בא ללמד שבשעה זו התעורר קטרוג על בני ישראל, שלא להצילם, כי אף הם עבדו עבודה זרה במצרים ["מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" וכו'].
ונשאלת השאלה, מדוע רק בפעם השניה (בפסוק כ"ט) נאמר "חמה" בלי וי"ו ולא בפעם הראשונה (בפסוק כ"ב). ומתרצים בשם הגאון מוילנא
א) המתבונן בשני פסוקים אלה יראה, שישנו הבדל ביניהם מבחינת סדר המילים: בפסוק כב', הלשון היא "בתוך הים ביבשה" ("ויבואו… בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה…"). ואילו בפסוק כט', הלשון היא "ביבשה בתוך הים" ("ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה…"). הבדל זה נובע מכך, שהפסוק הראשון מתייחס לאנשים שנכנסו לים בחירוף נפש, דוגמת נחשון בן עמינדב, כשעוד היה במצב של "ים" לפני שנהפך ליבשה, ורק אח"כ נהפך ליבשה (ולכן כתוב "בתוך הים ביבשה", קודם ים ואח"כ יבשה). לעומת זאת הפסוק השני, מתייחס לאנשים שהיו קטני אמונה, ולא נכנסו עד שוידאו שהים הפך ליבשה (ולכן הקדים שם הכתוב את ה"יבשה"). ממילא מובן גם מדוע נאמר "חמה" רק בפסוק השני, כי על אנשים חסרי אמונה אלה התעורר הקטרוג, ולא על מוסרי נפשם מהסוג המתואר בפסוק הראשון.
תירוץ ב' : עיקר החימה על בני ישראל הייתה משום פסל מיכה, שעבר עמהם בים, כידוע על פי חז"ל (ומעיר הגר"א, שהפסל עצמו נעשה רק בימי השופטים, אך מכל מקום מחשבת הע"ז הייתה אצל מיכה כבר אז). ומיכה היה משבט דן, שהלך אחרון (שהרי היה "מאסף לכל המחנות", כידוע). ועל פי זה, מיושבים היטב כל ההבדלים בין הפסוקים: הפסוק הראשון (פסוק כב) מתייחס לתחילת הכניסה לים (שאז שבט דן טרם הספיק להיכנס, שהרי היה המאסף) ולכן נאמר "בתוך הים, ביבשה", דהיינו, החלק הקדמי של העם כבר בים, והאחורי עדיין ביבשה. והואיל ושבט דן לא נכנס, טרם התעורר הקטרוג, ולכן נאמר "חומה" ולא "חמה". ואילו הפסוק השני מתייחס למצב מאוחר יותר, שבו החלק הקדמי בעם כבר עלה ליבשה, והחלק האחורי בים (ולכן נאמר "ביבשה, בתוך הים"- החלק הראשון ביבשה והחלק האחורי עדיין בים), ונמצא ששבט דן (שהיה כאמור מאחור, כמאסף) היה בים, ואז התעורר הקטרוג נגד הצלתם מן הים, מחמת פסל מיכה (ולכן נאמר "חמה").
***
פרשת שמיני "זאת החיה אשר תאכלו" (יא, ב)- התורה מפרטת את הסימנים שעל פיהם נקבעת טהרתו/כשרותו של בעל החיים (מפריס פרסה, מעלה גרה וכו'). לעניין הטעם שבגינו אסרה תתורה אכילת בעלי חיים מסוימים, ישנן דעות לכאן ולכאן: לפי הרמב"ם (מורה נבוכים, ג, מח) וספר החינוך (מצווה ע"ג), איסור אכילת בעלי החיים הבלתי כשרים נובע בעיקר מטעמים של היזק לבריאות האדם. מפרשים אחרים מבארים שההיזק הוא היזק לנפש, ולאו דווקא לגוף. שאמרו חז״ל ונטמתם בם דהיינו שהאוכל מטמטם את נפשו של האדם
שמעתי רעיון נפלא לגבי השפעת האוכל על פי הסימנים שנתנה לנו התורה על התנהגותו של האדם שאוכל. ידוע שישנם 3 דתות עיקריות בעולם והם היהדות, הנצרות והאיסלאם. עיקר מזונם של כל דת הנוצרים אוכלים את החזיר שמפריס פרסה אבל לא מעלה גירה הפרסה שהיא ברגל מסמלת על קידמה לכן אצל הנוצרים יש קידמה בטכנולוגיה ובשאר הליכותיהם. אבל החזיר אינו מעלה גירה שכידוע מעלה גירה הם מחזירים את האוכל שזה מסמל על מסורת וכיבוד העבר שזה אינו נמצא אצל הנוצרים. לעומתם המוסלמים שאוכלים את הגמל שהוא מעלה גירה אבל אינו מפריס פרסה יש כיבוד המסורת וכיבוד העבר. אבל קידמה אין להם תמיד המוסלמים לא מתקדמים בטכנולוגיה ובקידמה. לעומתם העם היהודי הנבחר אוכל את הפרה שהיא גם מפריסה פרסה וגם מעלה גירה. דהיינו תמיד מצאנו קידמה אצל היהודים הממציאים הגדולים בכל הזמנים היו היהודים. אחוז מקבלי פרס נובל לעומת מספר היהודים בעולם גדול יותר מכל העמים. אבל ככל שיש קידמה היא לא באה על חשבון המסורת הנתונה לנו בהר סיני ובכל הדורות שמרו על המסורת וזאת למרות פגעי הקידמה תמיד עם ישראל שמר על המסורת העתיקה.
חג שמח ושבת שלום.
ולא לשכוח עירובי תבשילין.
אמיר
