עטיל היא בת של אדמו"ר. אפשר לראות זאת כבר בהופעתה האצילית, המוקפדת והצנועה. היא מיוחסת לאחד מאדמו"ריה של חסידות שאת שמה קשה לבטא. אני מנסה לשים את האצבע על הרגע בערב בו החלטתי שעלינו להכיר טוב יותר. האם היה זה כאשר סיפרה שבעוד חודש היא סוגרת מניין חתונות במשפחתה או כאשר הבנתי שיש לה עוד שלושה לחתן.
האור שקרן מפניה היה כמו שלהבת שעולה מאליה. אני מודה, הסקרנות היא זו שהביאה אותי להתעניין בה. רציתי להכיר את מה שמעבר לסף ביתה, את הצניעות שמאפיינת את בנות החסידות אליה היא משתייכת. רציתי לשמוע ממנה את הסיפור שמאחורי הסיפור ואז התברר לי שהיא אלמנה.
עכשיו כבר נדרכתי. הבדידות מקשה עליה אך למרות שברור לה שעליה להתחתן, היא מתכוונת לסיים לחתן את כל הילדים ורק לאחר מכן לחפש לעצמה בן־זוג. השיחה זרמה ועטיל נפתחה והחלה שופכת את לבה כמים. היא סיפרה על בעלה אותו כיבדה אותו בצורה שלא תיאמן. הסיפור שסיפרה לי הדהים אותי.
עוד באתר:
היא סיפרה שבחתונת הילד השביעי, כאשר בעלה נלחם במחלה והטיפולים השירו את שער זקנו, היא הזמינה לביתה מאפר מומחה של שחקנים כדי שיאפר אותו כך שייראה כאילו יש לו זקן... "לא רציתי שהסבתא שלו שהגיעה במיוחד מניו־יורק תדע שהבן שלה חולה כל־כך. בעלה נפטר חודשים מספר לאחר אותה חתונה. היה נדמה לי שראיתי דמעה בזווית עינה, אך היא שידרה חוסן נדיר ואצילות שקשה למצוא, כזו שמאירה מבפנים החוצה.
---
"להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". הדלקת הנרות במנורה רומזת על העבודה הרוחנית של האדם. אותה עבודה בה עליו להאיר את עצמו ואת העולם כולו ב"נר מצווה ותורה אור". רש"י הקדוש מסביר שקיום המצווה דורש שתהא שלהבת עולה מאליה. אמנם הכהן הוא זה שמדליק, אבל אחרי ההדלקה צריך הנר להאיר בכוחות עצמו ללא כל סיוע נוסף.
מה המשמעות לחיים שלנו, לעבודה שלנו? המשמעות היא שגם בעבודת ה' למרות שה' נותן לנו את הכוחות, ואף מעניק לנו מנה גדושה של עידוד וכוח באמצעות אהרון הכהן, נשיא הדור, באמצעות ההורים והמחנכים שלנו, בסופו של דבר אנחנו צריכים לדלוק מאלינו... בלי סיוע מאיש, בכוח עצמנו. ושימו לב למילה "שלהבת". לא מדובר בלהבה קטנטנה אלא בשלהבת, בלהבה גדולה ובוערת. והיא לא אמורה רק "לדלוק" אלא "לעלות", דהיינו להתקדם ממדרגה למדרגה בעבודת ה' ולהאיר את הסביבה בלי סיוע חיצוני.
איך זה קורה? פשוט מאוד, כאשר הופכים את הכוח שקיבלנו מה' יתברך ומההורים, המורים והמחנכים שלנו להרגלים שהופכים לטבע שני, מצליחים להיות בעצמנו למקור של אור, של נר מצווה ותורה אור. ביישום "עולה מאליה" שתי דרגות: בדרגה הראשונה האדם מרגיל את הגוף לקיים המצוות ואת השכל להיות חדור במציאות ה' עד ש"הרגל נעשה טבע" וגם בענייני הרשות הוא עוסק לשם שמיים.
בדרגה השנייה מהותו של האדם חדורה בכך. וזה קורה כאשר מגלים שגופו של היהודי בעצמו קדוש וקשור עם הקב"ה לא כדבר נוסף אלא כחלק מה' יתברך. בדרגה הזו נפעל איחוד מוחלט של האדם עם ענייני אלוקות, תורה ומצוות. (זו אגב הסיבה לקדושת גופם של צדיקים).
---
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" - אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי".
