וחצרת ודי זהב (א'. א')
פירש רש"י: וחצרות – במחלוקתו של קרח. ודי זהב – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם.
וקשה, הרי חטא העגל היה קודם מחלקתו של קרח, ולמה נזכר אחריו?
אלא בספר "יוסיף לקח" באר: רואים אנו בחיים בני אדם שאינם מאמינים בשום דבר נעלה, בשום דבר שבקדושה אלוקית, ובכל זאת נוטים להאמין בדברי הבל וריק, בכל מיני אמונות תפלות, כאובות, ידעונים וכל מיני קוסמי קסמים ולוחשי לחשים.
עוד באתר:
והנה, לאדם תמים שנכשל פעם בלכתו אחרי תוהו עוד ניתן לסלוח, אבל מי שהנו מלא רוח כפירה ובקורת על עקרי היהדות וגלויי הנביאים, אם הוא נוטה להאמין בדבר כזב ושוא – לאדם כזה, קשה לסלוח!
לכן, הקדים כאן הכתוב מחלוקת קרח ועדתו לחטא העגל, שכן במחלוקתו של קרח שלא רצו להאמין במשה נביא ה', התעורר ביתר שאת עון מעשה העגל, אז נתגלה קלונם: את פי משה עבד ה' המרו, בנבואתו כפרו – ואלו בעגל הזהב האמינו ואמרו "אלה אלהיך ישראל".
ובספר "תפוחי חיים" באר, על פי דברי חז"ל שאמרו: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שבזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ע"ב). וקשה, שהלא מבואר שם בגמרא שגם שאר עברות היו ביניהם, ואלו מלשון חז"ל משמע שהחורבן היה רק מפני שבזו תלמידי חכמים!
ותרץ, שכל זמן שכבדו לחכמים וצדיקים, אף על פי שהיו להם חטאים רבים לא נענשו, כי הצדיקים היו מבטלים את הגזרות, כענין מה שאמרו חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", אבל כשבזו את החכמים – אז תש כחם של החכמים להגן עליהם, יען כי שוב לא היתה לאנשי העיר התקשרות עמהם.
וכן כאן, הקדים "וחצרות" – מעשה קרח, ל"די זהב" – מעשה העגל, כי לולא מעשה קרח, היה יכול משה לבטל ולשרש חטא העגל מעקרו, אך בגלל מחלוקת קרח עליו נחלש כחו ונשאר מעוון זה פגם לדורות.
****
״יוסף עליכם ככם אלף פעמים׳׳, (א, יא)
פירש רש״י אמרו לו למשה אתה נותן קצבה לברכותינו?, אמר להם זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם.
צריך להבין מה כוונת משה ״זו משלי״? ומדוע ברכם דוקא באלף פעמים ולא יותר
נביא כאן כמה ביאורים:
א. בספר ״הפלאה״ (בפתיחה אות מה) ביאר: מצינו בתורה שתי פעמים שאמר הקב״ה למשה ״ואעשה אותך לגוי גדול,,. בפרשת כי תשא – ״ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול״, ובפרשת שלח – ״אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו,,. אמנם לא מפורש בכמה יגדל אותו וכמה הוא גדול.
אלא שמצאנו בחז״ל שאמרו מדה טובה מרובה על מדת פורענות פי חמש מאות, שמדת פורענות הוא אומר עד רבעים ובמדה טובה עושה חסד לאלפים. א״כ יש לומר גם כאן רב ועצום פי חמש מאות פעמים מהם.
וידוע שכל דיבור שיצא מפי הקב״ה לטובה אפילו על תנאי, אינה חוזרת ריקם. נמצא שברכה זו שאמר לו ב, פעמים ״ואעשה אותך לגוי גדול,,, אע״פ שמחל להם על חטא העגל, הברכה חלה על משה שיהיה גדול מהם ב, פעמים חמש מאות, שהוא אלף פעמים. וזה שאמר להם ״יוסף עליכם ככם אלף פעמים״ משלי ־ שהיא הברכה שלי.
ב. בספר ״לקוטי נפתלי״ ביאר בעוד אופן: בגמרא (שבת ל:) כתוב עתידה אשה שתלד בכל יום, היינו בגאולה העתידה במהרה בימינו. וידוע דהריון של אשה תשעה חודשים, (270 יום) ויניקת הולד כ״ד חודשים (730 יום), ס״ה ל״ג חודשים. נמצא שבאופן רגיל במשך ל״ג חודשים אפשר שיוולד רק בן אחד.
בירך משה את ישראל שיזכו לברכה הגדולה שתהיה בגאולה, שתלד אשה בכל יום, ואז יוכפלו פי אלף, שהרי בל״ג חודשים יש אלף יום בדיוק, ואם ילדו בכל יום יוכפלו באלף. וזה שאמר ״יוסף עליהם אלף פעמים,,.׳׳
ג. בכתבי האר"י כתוב: משה נשמתו חצובה מעולם הבריאה, ושם בעולם הבריאה שולטים שמות אל שדי, וגימטריא שמות ״אל שדי,, עולים למספר משה – 345, וכשתמלא אל שדי עולה מספרו אלף (אל"ף למ"ד, שי"ן דל"ת יו"ד, עם הכולל – 1000), וזה שאמר להם משה ״אלף פעמים״ משלי, כי גם אני עולה אל שדי – אלף.
וכתב על זה השל״ה: הרי לנו שברכם בכל לבבו ובכל נפשו, כל מה שנכלל בשמו, כן ראוי לאדם לאהוב את ישראל בגופו ובנפשו ומאודו.
ד. בספר ״לקוטי מהר״ם״ ביאר ביאור נוסף מהו ״משלי״: הגמרא (יומא כב:) מקשה, כתוב בפסוק ״והיה מספר בני ישראל כחול הים״ משמע שיש מספר לבנ״י, ומסיים הפסוק ״אשר לא יספר״ כלומר שאין להם כלל מספר הכיצד? אלא כאן בעושים רצונו של מקום, וכאן שלא עושים רצונו של מקום.
והנה כתוב במדרש, בעת ששמעו בנ״י ״אנכי״ ״ולא יהיה״ מפי הגבורה נעקר יצה״ר מלבם, כיון שאמרו למשה דבר עמנו ונשמעה חזר יצה״ר אליהם.
נמצא אם כן, אם היו שומעים את הדברות כולם מפי הקב״ה ולא מפי משה, היה נעקר לגמרי יצה״ר מהם והיו כל ימיהם עושים רק רצונו של מקום והיה מספרם בלא גבול, ובעת ששמעו את הדברות מפי משה שלט בהם יצה״ר ואין הם תמיד עושים רצונו של מקום ויש גבול למספרם, וזה שאמר להם משה, אתם אומרים שאני נותן קצבה זהו משלי, היינו מהמצוות ששמעתם ממני ולא מפי ה,.
שבת שלום
אמיר
