לפני יותר מעשרים שנה שוטטתי ברחובותיה הסואנים של אדיס אבבה. הצחנה והמראות שנחשפתי אליהם לא משו ממני למרות שחלפו לא מעט שנים. נחיל אדם עטוף בבגדי לבן ויש בצבעונים, נעו במה שאמור היה להיות כביש, כלבי בר חולים שוטטו והתערבו בשוורים ללא בעלים. בצידי הדרך שכבו פצועים קשים זבי דם אלו שנפגעו מהמלחמה העקובה מדם עם אריתריאה השכנה.
הרגשתי צורך דחוף "לנשום" ולקחת פסק זמן מהמראות הקשים ופניתי לסמטא צדדית, אך דווקא שם נשימתי נעצרה. מה שנגלה לעיני היה לא פחות ממבנה קרשים צבועים בירוק ותכלת שהזכיר במראהו מאד – סוכה. סוכה יהודית.
עוד באתר:
נכנסתי בהיסוס, ללא רשות, לחצר קטנה שהיתה מוקפת בגדר אבנים בינונית. בצידי החצר וצמוד למבנה הקרשים עמד מבנה קטן בין שתי קומות. גרם מדרגות ישנות הובילו אותי אל הקומה השניה ובמעלה המדרגות היתה קבועה דלת לבנה מחוספסת ועליה קבוע שלט קטן ודהוי עליו נחקק "בית הכנסת סוכת רחמים אדיס אבבה". כך נחשפתי אל אחת הקהילות היהודיות הפחות ידועות והפחות מוכרות: קהילת היהודים העדנים של אתיופיה וקהילה נוספת שהיתה במקום, מפתיעה הרבה יותר: הקהילה האשכנזית -חסידית באתיופיה.
הקהילה שמנתה בשיאה 200 נפש, נוסדה לפני כ-100 שנה ע"י יהודים סוחרים יוצאי עיר הנמל והמסחר עדן שבדרום תימן. סוחרי עדן הממולחים רכשו עשרות חנויות, שכמובן היו סגורות בשבת, לאורך רחובה הראשי של אדיס אבבה. שמו הבלתי רשמי של הרחוב נקרא "רחוב בנין" ע"ש ראש הקהילה מורי מנחם בנין. אוירה זו יצרה צביון מיוחד למרכז אדיס אבבה.
ומאיפה הגיעו לכאן אשכנזים? ובכן, לפני כ-50 שנה, הוקמה משחטה כשרה באתיופיה, לשם הגיעו מישראל מספר שוחטים עם בני משפחותיהם. מרביתם היו ממשפחות חסידיות. המראה של חובשי שטריימלים המדברים ביידיש מתובלת באמארית, הפכו לחלק מההווי של רחוב בנין. האנקדוטה של הסיפור ההיסטורי והסנסציוני הזה הוא שלחלק מאותן משפחות חסידיות נולדו שם ילדים שכיום עמלים בתורה בערים אשדוד וירושלים. בתעודת הזהות שלהם רשומה עיר הולדתם כ'חבש'..
נחזור לבית הכנסת. לצד הסוכה שאינה מסוככת בחרתי לשאול את היהודי האחרון במקום שלמה שלמיי ז"ל "מדוע אתה מתעקש להישאר פה?" תשובתו הבלתי ברורה מהדהדת עדיין באוזניי "העולם הזה ארעי.."
מועדים לשמחה!
הכותב הוא עיתונאי וחוקר תפוצות ישראל.
