מטעמים לשולחן שבת: פרשת "ויצא" \ הרב אמיר קריספל

כתוב בפרשה: "ויגל את האבן מעל פי הבאר "(פרק,כט' י')

״כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול״. (רש"י)
הדבר מתמיה ביותר וכי זה מה שבאים ללמדנו שיעקב אבינו היה "גיבור". יעקב ה"איש תם" ה"יושב אוהלים" שרק אתמול ישב י"ד שנה בבית מדרשם של שם ועבר והגה בתורה. היום באים לציין את כוחו וגבורתו. קשה להבין. כידוע כל סיפור ומעשה בתורה נאמר בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

מה הסימן המוסרי הערכי – לבנים. שיש כאן ? ועוד אם באמת היה גיבור וחזק כל כך איך לא נלחם עם אליפז. במקום ללמוד איתו בסוגיית "עני חושב כמת" היה משיב לו מנה אחת אפיים. וכן מדוע ברח מבית הוריו מפחד עשיו. צא והלחם בו שהרי "כוחו גדול" ? ? ?

שני היבטים הפוכים נאמרו כדי לתרץ קושיה חמורה זו.

"השפת אמת" מבאר שיעקב מגיע לחרן הוא מגיע לכיכר העיר ושם פוגש את הרועים. הוא אומר להם "השקו הצאן" והם טוענים כנגדו "לא נוכל, עד אשר יאספו כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר". מסביר ה"שפת אמת" את הדו שיח שמתנהל ביניהם. הרועים טוענים אנחנו לא יכולים לגלול את האבן לבד. רק כאשר יתאספו עוד רועים ביחד אז נוכל להזיז את האבן.

בא יעקב וטוען לעומתם לא, אם רק הייתם מנסים, אם רק הייתם רוצים אזי גם לבד הייתם יכולים להזיז את האבן. הוא מנסה ללמדם פרק בכוחות הנפש של האדם. אדם שרוצה בכל מאודו להשיג משהוא. אין דבר שיכול לעמוד בפניו. וכאשר מגיעה רחל הוא מדגים בפניהם הלכה למעשה את הפרק הרוחני שניסה להנחילם. ויגל האבן לא שליעקב היה כוחות פיזיים על אנושיים אלא שהוא בסך הכל רצה. וכשרוצים אין דבר העומד כנגד הרצון.

והגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל מסביר שכאשר יעקב גלל את האבן התגלה כוח הפיזי הגדול שהתברך בו יעקב מלבד מעלותיו האחרים. ומתי יעקב משתמש שוב בכוח זה בסוף הפרשה. כאשר לבן משיג את יעקב לאחר שברח ממנו. הם מתווכחים ומתנצחים ובסוף מתפייסים ועושים שלום.

ואז אומר יעקב "ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך""ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" אומר המדרש תנחומא "וירימה, והוא הרים המצבה כאדם שמעביר פקק צלוחית מן הצלוחית".שוב מציינת התורה לשבח את כוחו הפיזי של יעקב. פעמיים בלבד משתמש יעקב בכוח הרב שניחן בו.

פעם למטרות חסד ופעם למטרות שלום. הוא יכול להשתמש בו מצוין להלחם עם אליפז ועשיו, הוא יכול להשתמש בו מול רמאותו הבלתי פוסקת של לבן. אבל יעקב ה"איש תם" ה"יושב אוהלים" ה"בן ישיבה" אינו משתמש בכוחות פיזיים שחנן אותו הבורא אל מנת להכות את יריביו זו אינה דרכה של תורה. רק כאשר באים לעשות חסד ולהשכין שלום אז יש את המקום להשתמש בכוחות נוספים שנתן הבורא. "להודיעך שכוחו גדול" לא בשביל להילחם אלא להרבות צדקה וחסד.

**

נאמר בפרשה: "המעט קחתך את אישי"? (ל, טו)

טענתה של לאה כלפי רחל, נראית לכאורה כחוצפה וכהשבת רעה תחת טובה, שהרי רחל אחותה ברוב אצילותה הקריבה הקרבה בלתי אנושית ומסרה ללאה את הסימנים, ורק בזכות ויתור זה זכתה לאה להיות אשתו של יעקב, וכיצד יכולה לאה לטעון כלפי רחל "המעט קחתך את אישי"?

אלא מכאן מוכחת גדולתה ואצילותה של רחל אימנו, כי כאשר רחל ויתרה ללאה, היא לא נתנה ללאה את ההרגשה שהיא מוותרת לה. אדרבה, היא נתנה לה את ההרגשה שהדבר מגיע לה, כי היא הגדולה מבין השתים וכד'. ומכיוון שלאה הרגישה שיעקב הוא רק בעלה, מובן כיצד הרשתה לעצמה לתקוף את רחל על ש"לוקחת ממנה" את בעלה. וגם בשלב זה, רחל בגדולתה לא הבהירה לה את האמת, אלא שתקה כמסכימה.

ובזאת מתגלה עיקר גדולתה של רחל, כי כידוע, אנשים רבים יכולים לוותר או להקריב כאשר מקבל הטובה יודע על ההקרבה ומעריך זאת (בשונה, ממתנתו של עפרון החיתי, המדגיש שלוש פעמים בפסוק אחד את הפועל "נתתי"), אך רחל ויתרה ויתור מסוג אחר, במטרה שלא להשפיל את לאה, ונתנה לה את ההרגשה שהדבר מגיע לה כדין.

ואפילו לאחר שאמרה לה לאה "המעט קחתך את אישי", גם אז לא העמידה אותה רחל על טעותה. ובזה מתורצת הגמרא במסכת מגילה (דף יג' עמוד ב) "מתוך צניעות שהייתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול" שואלת הגמרא איזה צניעות הייתה ברחל? מתרצת הגמרא שמסרה סימנים לרחל שלא תתבייש, נשאלת השאלה מה הקשר לצניעות?

אולי זה מידה טובה של ותרנות, לחשוב על הזולת, אלא בנוהג שבעולם, אדם שעושה טובה לרעהו, משתדל בכל צורה שההוא יזכור לו זאת… אצל רחל ראינו מעלה גדולה. לא רק שהיא מסרה את הסימנים בהקרבה עצומה, אלא גם אחרי שנים במעשה הדודאים, כשלאה באה אליה בטענה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", הרי יכלה רחל להשיבה מנה אחת אפיים: "אישך? הרי כל מה שאת נשואה לו זה בזכות מעשה החסד המופלג שלי".

אבל היא שתקה. זוהי צניעות מופלגת. לא להחשיב בכלל את מעלתה על המעשה.