מטעמים לשולחן שבת: "וישב" \ הרב אמיר קריספל

נאמ בפרשה: "וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש" (לז, טו)

פירש רש"י, איש זה גבריאל שנאמר "והאיש גבריאל". כתב בעל הטורים "וישאלהו האיש" בגימטריא מלאך גבריאל שאלו.

יש להקשות, הרי לעיל בפסוק "ויאבק איש עמו" פירש רש״י זה שרו של עשו. מנין לנו שהאיש שפגש ביוסף היה מלאך גבריאל, והאיש שנאבק עם יעקב היה שרו של עשו, הרי בשניהם כתוב איש?

אלא מבאר ר' חיים מצאנז זצ״ל, אם רואים איש שבא לעזור ולעשות חסד, סימן שזהו מלאך גבריאל, אמנם אם רואים איש שמבקשים ממנו ברכה והוא מסרב בטענה שצריך לומר שירה, אין זה אלא שרו של עשו.

וישנו סיפור נפלא, מעשה בתלמיד חכם אחד שהגיע לעיר שלא הייתה מוכרת לו, והוא רצה ללכת לבית הכנסת, אבל לא ידע לאן לפנות, לפתע הבחין ביהודי שחלף על פניו במהירות, ומיד שאל אותו איפה יש כאן בית כנסת, אלא שאותו יהודי, עוד בטרם שמע את השאלה, הגיב בצעקה: אין לי זמן עכשיו, אני ממהר לבית הכנסת!… הבין התלמיד חכם כי למעשה הוא צריך ללכת אחרי אותו יהודי, וממילא יגיע למחוז חפצו.

כשהגיעו שניהם לביה"כ, ניגש הת"ח ליהודי ואמר לו יש לי קושיא, התורה מספרת על יעקב אבינו "ויאבק איש עמו" וחז"ל אומרים שאותו האיש היה הס"מ, גם אצל יוסף כתוב "ויפגשהו איש וישאלהו מה תבקש" וחז"ל אומרים שאיש זה היה המלאך גבריאל, והשאלה היא, בשני המקומות כתוב "איש", ואיך ידעו חז״ל במקום אחד הוא הס״מ, ובמקום השני הוא מלאך גבריאל?

השיב הת"ח התשובה היא, שכבר בפסוק מרומז ההבדל ביניהם, דהיינו שאם בא אורח לעיר ומבקש להגיע לאיזה שהוא מקום שאינו מוכר לו, ואיש מן העיר בא לקראתו, ומיד שואל לשלומו וגם שואלו מה מחפש, שאולי יוכל לעזור לו, זהו מלאך גבריאל.

אבל יש עוד סוג של איש, שכאשר האורח פוגש בו לשאול איפה נמצא כאן בית כנסת, הרי במקום לענות הוא צועק לעברו אין לי זמן, אני רץ לבית הכנסת, זהו הס"מ שנאבק עם יעקב, שהרי כשיעקב ביקש ממנו ברכה הוא ענה לו "שלחני כי עלה השחר", וחז"ל אמרו שהגיע זמנו לומר שירה, כלומר אין לו זמן לברך.

לעומתו על האיש שפגש ביוסף נאמר "וימצאהו איש … וישאלהו האיש לאמר מה תבקש", לא רק שהוא עונה ליוסף אלא גם שואל מה מחפש, וזו ראיה שהאיש הוא המלאך גבריאל.

****
עוד נאמר בפרשה: "וגמליהם נושאים נכאת צרי ולט" (לז, כה).

כתב רש׳׳י, למה פרסם הכתוב את משאן, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע. יש לתמוה, הרי יוסף היה באותה שעה בצרה גדולה מאד, נמכר לעבד אצל ערביים, ונפרד מבית אביו, כאשר אינו יודע אם יחזור ובאיזו תקופה.

וכי בשעה קשה זו יש הבדל אם יריח ריח רע או ריח טוב? ועוד יש לתמוה, מה שייך ללמוד מכך מתן שכרן של צדיקים, וכי דבר פעוט זה מודיע את שכרן של הצדיקים?

אלא מבאר בספר "גדולת מרדכי" משל למה הדבר דומה, לחולה מסוכן שעבר ניתוח קשה, ובני משפחתו מצפים וממתינים בכליון עיניים שיתעורר החולה מעלפונו. וכשאך ניכר לפתע שפקח את עיניו, מתמלאים שמחה בלא גבול. ואעפ״י שעדיין לא נראה שנתרפא. בכל אופן סימן הוא שעומד לקום.

כך אצל יוסף, אף שודאי לא נחלץ מצרתו. אולם הייתה לו בזה תקוה גדולה, בראותו כי עדיין השגחת ה' עליו למנוע ממנו ריח רע, ודבר זה יתן לו כח להחזיק ולהתמיד בבטחון שתבוא הישועה. כך אצל כל אדם הנמצא בשעת צרה, עליו להביט ולהתבונן ביד ה' אף בדברים הפעוטים – כי זהו הסימן שהקב״ה עמו. ועל ידי זה יתחזק ויתמיד בבטחון שתבוא ישועתו.

וכותב הגר"ח שמולאביץ זצ"ל, שמזה אפשר ללמוד, כמה גדול דקדוק הדין בבית דין של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שהרי כמה גזירות נגזרו על יוסף באותה שעה, שיהיה מושלך בבור מלא נחשים ועקרבים, אח"כ הועלה מהבור ונמכר כעבד לישמעאלים, כמה וכמה פעמים חזר ונמכר מיד ליד עד שהגיע לארץ נכריה, שם התייסר בבית הסוהר שלוש עשרה שנה. כמה צרות עברו עליו.

ובכל זאת שמרה עליו ההשגחה עליונה שלא יריח ריח רע, שכן לגלות, לבזיונות, ולעבדות היה ראוי ונגזר עליו. אך להריח רע לא נגזר עליו. וכיון שלא מגיע לו להתייסר יותר, ולסבול יסורים, ממילא מסובב הסיבות משנה שערבים יקחו במשאם בשמים. בגזר דין של מעלה אפי, הפרט הקטן והשולי מחושב, מדוד ושקול, ולא נעלם אפילו בעת החישוב הכללי.

ואפשר לבאר בעוד אופן, יוסף הצדיק באותו שעה היה בשפל המדרגה, רגעים ראשונים של ניתוק מאביו האהוב והמסור, ומי יודע אם אינו לכל החיים, ומי קונה אותו ערביים מבוזים וכוי וכר, מה החזיק את יוסף באותן שעות קשות לא להשבר ולא להתייאש, אלא להמשיך לבטוח באלקים חיים?

בזה שהיה מסתכל על הדברים הטובים שעוברים עליו, ואפילו שהם דברים שוליים שאין בהם ממש לעומת הצער שסובל, אך כשהסתכל על הטוב, בזה חיה לו את הכח והסיוע להתמודד בשעות הקשות העוברות עליו, ולהתעלם ולשכוח מהמצב הרע שנמצא בו.

ודומה לזה מפרש ה"חפץ חיים" את הפסוק: "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה, חסד יסובבנו" (תהילים לב) משל למה הדבר דומה, בזמן קדום נהגו להשתמש בסמי רפואה חריפים לחולי מעיים, ואע"פ שהסמים היו מלוחים ומרים, לא השגיחו בזה, והחולה היה סובל דומם את המרירות, ובלבד שיתרפא ממחלתו. אולם במשך הזמן מצאו דרך להקל על סבלם של החולים והיו עוטפים את הסמים במעטה דק [קפסולה בלע״ז] ובולעים את התרופה בלי לחוש במרירותה.

כן הדבר ביסורים, "רבים מכאובים לרשע" כאשר באים על הרשע ייסורים, הוא חש במלוא מרירותם וצועק ככרוכיא מתוך צערו, אולם כאשר באים ח"ו יסורים על ה"בוטח בה'", אזי "חסד יסובבנו", היסורים מתעטפים במעטה של חסד, ושוב אין מורגש כלל טעם במרירות.

שבת שלום

אמיר