התשובה לשאלת השטייגען: הגיס, המוסד והירקות

שאלת השטייגען. מעשה בחלקאי שבס"ד גדל לו הרבה יבול של פירות וירקות, כיון שלא רצה לשבור את השוק, הוא שכר נהג משאית ושלח אותו להשליך את הפירות והירקות שנשרו לו לים או לגן החיות. בדרך נזכר בעל המשאית שיש לו גיס עם מוסד בצפון שישמח לקבל את הסחורה, וכך עשה. לימים נודע לחקלאי על החלוקה והוא תובע את בעל המוסד שישלם לו על סחורתו.

מה הדין?

לתשובה ניתן לגשת לאחר בירור סוגיית הפקר ואבידה מדעת.

עוד באתר:

צפו ותתחזקו

החטוף בקריאה מרגשת: "שנתיים חלמתי להניח תפילין"

פנחס בן זיו

איום המנהרות והקו הצהוב

צפו בראיון המיוחד: פרשנינו הצבאי בלב עזה הצה"לית

קובי פינקלר

לקראת העצרת

"העדשה של הדור החרדי": שוקי לרר חושף סיפורים

אפי סקקובסקי ומני וקשטוק

הרחובות הושחרו

הקרב על המספרים: כמה השתתפו בעצרת התפילה בי-ם?

אבי יעקב

ראשית, היה מקום לדון האם קיים כאן המושג של ביטול שליחות, היות ושינה השליח את ציווי המשלח. אלא שאין מקום לעניין זה כאן משום שכל עניין ביטול שליחות הוא לגבי החלת "חלות" שאזי אם אדם החיל "חלות" בשליחות המשלח והתברר ששינה משליחותו, ישנם מקומות שאנו אומרים "בטלה השליחות, בטל החלות". אבל כאן מדובר בעניין פיזי ממשי שהוא עשה מעשה ונתן את הפירות למישהו אחר. אז גם אם בטלה השליחות, המעשה כבר נעשה ואין להשיב. ויל"ע בזה.

למעשה, ישנן שלוש סיבות לפטור את בעל המשאית. א. אבידה מדעת. ב. הפקר. ג. מטרת השליחות הושגה.

ביאור העניין:

היות והחקלאי שלח את בעל המשאית לאבד את היבול, נחשב הדבר כאבידה מדעת ואפילו לשיטת הפוסקים שאבידה מדעת אינה הפקר, כאן, כיון שעשה מעשה אקטיבי שיוביל את היבול לאבדון, לכל הדעות זה נחשב הפקר. ואם יבוא השואל וישאל שבהכאי גוונא לא נחשב להפקר, מכל סיבה שלא תהיה. יש לומר שהיות והחקלאי הגדיר את מטרת איבוד הפירות – שמחירי השוק לא ישברו, והיבול הגיע למוסד מרוחק ממנו, לא ניתן לומר שהפעולה לא בוצעה, משום שבוודאי אין מדובר בלקוחות פוטנציאליים עבורו או שיכולים לשנות את מדד המחירים סביבו.

למסקנא, בעל המשאית פטור מלשלם לחקלאי את דרישתו משום שהמטרה של שימור המחיר לא נפגעת.