קוד האמונה \ הרב נהוראי משה אלביליה

מי שמכיר קצת את נושא שרשרת הדורות ואת ההיסטוריה היהודית לדורותיה לאורך השנים, לא יכול שלא להתפעם מגבורת נפשם של אבותינו שעמדו איתנים בכל ניסיון הבא לפתחם, אם זה אברהם אבינו בכבשן האש, אם ר' עקיבא ועשרת הרוגי מלכות, במסעי הצלב בתקופת הראשונים ובניסיונות נוספים, תמיד היתה האמונה עומדת בראש מעיינם של אבותינו, והאמינו שאם הקב"ה נתן כרגע את הניסיון, הקושי הזה בא אך ורק ממנו.

נטיה דקה שליותה את אבותינו כל ימיהם באמונה תמימה, במלך המלכים ובגזרותיו, לבנות בתוך הנפש שלנו מערך הגנה שיוציא אותנו מכל תהיותינו כמו שעם ישראל יצא ממצרים ארץ הטומאה הכי גדולה שיכולה להיות, בכדי שכבר כארבעים יום אחרי כן יתן הקב"ה להם את התורה כך אנו צריכים לדעת שמלך המלכים מלטף אותנו כבניו אבל אולי זה לא נראה לנו אבל כרגע שיש את הקושי בהמשך יגיע גם האור המחכה לכל אחד בקצה המנהרה.

בפרשתנו אנו קוראים על ציוויו של הקב"ה למשה רבינו: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו וכו' ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם", עם ישראל הצטווה לדורות לזכור את עשרת המכות ולספר זאת אב לבנו, וג"כ בכל יום ויום אנו קוראים ומזכירים את יציאת מצרים בכל הזדמנות אם זה בתפילין, אם זה בקידוש של שבת, ולכאורה מדוע המאורע ההיסטורי הזה מלווה אותנו תמיד בכדי שנזכור? מדוע כך נטבע בבריאה?

אלא עונה על כך הרמב"ן בסוף הפרשה בביאור פרשת התפילין (שמות יג,טז) וזה לשונו : "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאוד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב,טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט,יג) והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו, באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו וכו', ושנזכיר זאת בפינו בבוקר ובערב כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא ממה שכתוב (דברים טז,ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה בכל שנה אכן כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוין בענינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא ובהשגחתו, וגם בנבואה והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאוד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו".

ומילותיו של הרמב"ן שקולות מאוד באמונה החושית של האדם שלדעת שכל מה שהקב"ה עשה עבורינו מתחילתם של עשרת המכות עד יציאת מצרים, הכל זה בשבילנו לאמונה לדורות ודבר זה אמור גם לחיים שכל מה שהקב"ה עושה לאדם זה אך ורק בשבילו לא משנה איזה קושי ולא משנה לדעת שיסוד האמונה שלנו שזה יציאת מצרים להתבונן בה ולהפיק את הלקחים המתאימים לחיים.

וראיתי מעשה נפלא שיוכל לגלות לנו במעט טפח על כך: (ההארה שבהסתר, עמוד שג)
סיפר הגה"צ ר' נח וינברג ראש ישיבת אש התורה:
ישבתי ליד השולחן עסוק בעינייני, כשלפתע שמעתי נקישות על דלת חדרי נראה שהמזכיר יצא לרגע – הרהרתי ונגשתי לדלת בעצמי.
לחדר נכנס צעיר שנשא תרמיל גדול על כתפו.

"האם אתה ראש הישיבה כאן?", שאל אותי.

"יש אנשים המכנים אותי בתואר זה", עניתי והזמנתי אותו להיכנס לחדרי.

ישבנו ליד השולחן, הוא הציג את עצמו בשם 'אייב' ושאל גלויות: "מהי מטרתה של הישיבה?"

"מהיכן הוא מגיע?", חשבתי לעצמי, "מה הוא רוצה לשמוע"… הבנתי כי אם הקב"ה זימן אותו אלי, משמע שיש סיבה לדבר, ובכל זאת רציתי להכיר אותו מעט יותר, לכן השבתי: "אמור נא לי אתה מה לדעתך מטרתה של הישיבה?".

אייב ניפח את חזהו בתחושת חשיבות והסביר בנימה שלא נעלמה ממנה התנשאות: "מטרתה של הישיבה היא להעניק אפשרות לאדם להתקרב לאלוקים, נכון, כבוד הרב?".

"כן, כן אפשר לומר שזה נכון".

ובכן רק רציתי שתדע שאני אינני זקוק לישיבה, אתה מבין השם מחולל לי ניסים", וכרך את האמה סביב האצבע כדי לרמוז על מידת הקרבה שלו לבורא עולם.

"אני נרגש להיות במחיצתו של אדם כה קרוב להשם", אמרתי מיד, השתררה שתיקה קצרה ואז שאלתי: "כיצד בדיוק אם תרשה לי אתה יודע שאתה כה קרוב אליו?"

"קל מאוד להסביר זאת", התלהב אייב, "כפי שאמרתי השם מחולל לי ניסים, הנה אתן לך דוגמא – התחביב האהוב עלי הוא רכיבה על אופני הרים ברחבי ארצות הברית, יום אחד אני רוכב על האופנים שלי במורד כביש צר בהרים, לפתע פתאום מגיחה לה מכונית שנוסעת במעלה ההר במהירות רבה, מסתובבת בסביב וממשיכה הישר אלי. נשמתי נעתקת, לשמאלי – צלע הר, לימיני – צוק תלול מגודר במעקה בטיחות נמוך, ומולי גוש אפור שטס במהירות אדירה, אין לי הרבה מה להפסיד, אני משנה כיוון וחותך ימינה. מהירות הנסיעה גבוהה מדי, האופניים מתעופפים מעל מעקה הבטיחות, כמו להטוטן של גלשן שלג. למשך כמה שברירי שנייה אני 'שט' מעל הצוק, ואז צונח לעומק של חמשה עשר מטרים. 'אלוקים'… אני שומע צווחה איומה ומבין שמכיון שאני היחיד שם, היא באה ממני, האופניים נוחתים בין שני סלעים ענקיים, ומתקפלים כמו בייגל קלוע, ואני קם ומתרחק מן המקום, עם מעט שריטות פה ושם".

אייב השתתק לרגע, ומיד המשיך: "כעת אני שואל את כבוד הרב, לא היית מכנה זאת בשם נס? "האם אין הדבר מוכיח לך שהשם ואני קרובים ככה?", הוא שוב השתמש בידיו להסביר לי.

"אתה צודק לגמרי", השבתי, "אין כאן כל מקום לוויכוח, זהו נס שאין כמותו, ואם השם הציל אותך, בוודאי שהוא אוהב אותך".

חיוך של הנאה נשפך על פניו, הוא לחץ את ידי והתקדם לכיוון הדלת במטרה לעזוב, המתנתי עד שיגיע קרוב לדלת בכדי לקרוא לו לחזור.

"אייב", אמרתי, "אני מקבל בהחלט שהיה זה השם שהציל את חייך באותו יום בהרים, אבל הייתי רוצה לשאול אותך משהו אחר".

"כמובן", בטחונו העצמי היה ניכר, "מה היית רוצה לדעת?".

"מי לדעתך השליך אותך מן הצוק לכתחילה?".

הוא ניצב על מקומו בפה פעור.

בדקות הבאות העליתי לפניו הצעה, לפיה יתכן שבדיוק אותו אלוקים שהציל אותו מן הנפילה, הוא זה שגרם למכונית המהירה להגיח מעבר לעיקול… "מדוע אתה חושב שאלוקים יעשה לך דבר כזה?", שאלתי, "מדוע יסכן את חייך, רק על מנת להצילך לבסוף?"

חוסר הבנה התפשט על פניו.

"יתכן שהשם ניסה לעורר את תשומת ליבך", עניתי לבסוף על שאלתי שלי, "אולי הייתה זו קריאה ליקיצה שנועדה להעיר אותך?"

שתקתי לרגע ואז אמרתי: "האם היית רוצה שהשם ינסה לעורר שוב את תשומת ליבך?"

בסופו של דבר נשאר אייב ללמוד בישיבה. המסר הוא ברור שכל מה שהקב"ה עושה לנו בחיים הוא כדי שמהמקרים האלו ניקח את עצמנו למנוף לעליה רוחנית אפשרית בכל התחומים.

והלוואי שנזכה להתבוננות אמיתית כזו!

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל!

—
המאמר נכתב לרפואת:
אשר בן פאינה הי"ו
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
בתושח"י.