דברי תורה לפרשת "יתרו"
"זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה" (פרק כ, פסוקים ח-י)- מקשה הגאון מווילנה כמה קושיות על פסוק זה א) מהי הלשון "כל מלאכה", הרי ניתן היה לכתוב "לא תעשה מלאכה", בלי "כל"?. ב)מה הצורך במלים "ששת ימים תעבוד", הרי הציווי העיקרי הוא להימנע ממלאכה בשבת, ואם כן די בציווי להימנע ממלאכה בשבת, המופיע לאחר מכן. ג) מהו ההמשך "ועשית כל מלאכתך", מהו הדגש על המילה "כל"?
הגר"א מתרץ בדרך החידוד, שבפסוק זה יש רמז לדין המובא במסכת שבת (דף סט ע"ב), שם מבואר, שמי ששכח אימתי שבת (ואין לו כיצד לברר, שכן הוא במדבר ), ינהג כך- יספור ששה ימים, ואת היום השביעי יעשה שבת. ומבואר שם שכל זה לעניין קידוש והבדלה, אך לעניין מלאכה, הואיל ואינו יודע באיזה יום שבת, בכל יום ישבות לגמרי ממלאכה חוץ מהמינימום ההכרחי הנדרש לכדי חייו באותו יום ובתחילה מעלה הגמ' אפשרות שביום השישי יעבוד בכמות כפולה וביום השביעי ישבות לגמרי, אך הגמ' דוחה אפשרות זו, כי שמא היום השישי הוא שבת, ונמצא עובר איסור מלאכה בשבת. ולכן המסקנה היא שכל יום עושה כדי חייו, לא פחות ולא יותר.
עוד באתר:
ועל פי זה, אפשר לפרש כוונת הפסוק לרמוז כך: "זכור את יום השבת לקדשו"- אם תזכור את יום השבת ולא תשכח אימתי הוא, תוצאות הזכירה תהיינה כדלהלן: ראשית, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", דהיינו, לא תצטרך להגביל את עצמך כדרך השוכח, הרשאי לעבוד רק כדי המיעוט ההכרחי לכדי חייו לאותו יום וכו', כדלעיל, אלא תוכל לעשות "כל מלאכתך"; שנית, "ויום השביעי שבת… לא תעשה כל מלאכה", ביום השביעי תוכל לשבות לגמרי ממלאכה, ולא כדרך השוכח, שאינו יכול בשום יום להימנע ממלאכה לגמרי כי אם יימנע היום, יצטרך לעבוד ביום אחר בכמות כפולה, והדבר אסור כמו שביארנו לעיל.
*********
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (יט,ג)
כידוע בית יעקב אלו הנשים והדבר צריך ביאור במה זכו הנשים שנצטוו על התורה לפני הגברים.
ישנם כמה ביאורים כדלהלן:
*"במדרש רבה" מבואר מכיוון שדבר ידוע הוא שהנשים מזדרזות במצוות יותר מן האנשים.
*בפרקי דרבי אליעזר כתוב מפני שדרכם של האנשים ללכת אחר דעתן של הנשים.
*בספר "מושב זקנים" לבעלי התוספות כתוב וז"ל : הקשה הר"י מאורליינש מה זכו הנשים להגיד להן תחילה? ותירץ שרבינו משה מנרבונא היה רגיל לדרוש שבזכותה של לאה זכו הנשים תחילה לדיבור, שהייתה נותנת על ליבה טבלא של זהב ובה חקוק "תורה ציווה לנו משה" ובה הייתה הוגה יומם ולילה, לכן "ועיני לאה רכות" מזהרורית של זהב,
*"רבינו בחיי" כתב שמה שהקדים את האישה, מפני שהאישה הטובה היא הסיבה לתורה שהיא יכולה למשוך את לב בנה לבית המדרש לפי שהיא מצויה בבית, והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועים כדי למשוך אותו אחר לימוד התורה מנעוריו, והוסיף ולכן ראויה האישה להתפלל בשעת הדלקת נרות שבת שהיא מצוה המוטלת עליה, שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצווה, מכאן רואים את כוחה של האישה בתפילה לחינוך הילדים שגדול יותר משל הבעל וכל עתידו של הילד תלוי בה, וסיפרה בתו של החפץ חיים על אמו של אביה כך: סבתי לא הייתה בעלת ניסים, אבל זוכרת אני שבסוף ימיה נשאלה במה זכתה שייצא ממנה גדול הדור שהאיר את עיני העולם, ענתה להם ששאלה זו ישאלו את בנה אני לא זוכרת שעשיתי דברים מיוחדים, אולם אחרי שהפצירו בה להיזכר במשהו, אמרה להם דבר פעוט אני זוכרת לפני חתונתי ביקשה אימי לשוחח איתי וכך אמרה לי בתי אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת ה' טהורה, על כן מבקשת אני ממך דבר אחד בכל זמן שאת פנויה טלי סידור ותהילים בידך והעתירי בתפילה לפני בורא עולם שתזכי לגדל את ילדייך לתורה וליראת שמים ואל תשכחי להוזיל דמעות, ובסיום העניקה לי סידור ובו תפילות ותהילים, "ז ה כ ל מ ה ש ע ש י ת י" בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית ובין בישול לבישול הייתי נוטלת את הסידור של אימי ובוכה בדמעות שליש, על שרוליק שלי שיהיה תלמיד חכם וירא שמיים.
שבת שלום ומבורך.
