מטעמים לשולחן שבת: כי תשא \ הרב אמיר קריספל

הרב אמיר קריספל עם דברי תורה לפרשת "כי תשא"

אפרים דוד

י"ז באדר א׳ תשע"ט, 22/02/19 09:45

א+

א-

"ושמרו בני ישראל את השבת" (לא,טז)

בזמירות שבת נאמר: "אל עולם שכלו שבת תזכני ואל משכן שילה תשוב תעלני". מה הקשר בין שבת למקדש?

בספר "אבותינו ספרו לנו", מביא את משלו של רבי יעקב הכהן מג'רבה, המתרץ שאלה זו: למלך אחד היתה בת, והוא בקש למצוא לה חתן מוצלח, אך למרות חיפושיו הנמרצים לא מצא את הבחור המתאים. יום אחד נודע לו, שבמדינה שכנה חי בחור שעונה על כל דרישותיו, וראוי לבתו האהובה. הבעיה היתה, שאותו בחור טוב יושב שם… בכלא! העובדה הבלתי נעימה לא הרתיעה את המלך. הוא פנה אל שליטי המדינה, וספר להם את סיפורו – "יש לי בת אהובה, ואני צריך עבורה את הבחור ההוא, ודוקא אותו…" שליטי המדינה השכנה לא כל כך התרגשו, ולא רצו לשחרר את הבחור ולתתו למלך. לא רצו?! אין בעיה! התארגן המלך, הביא חיילים, נכנסו חייליו למדינה השכנה ובצעו שם הפיכה. הוציאו את הבחור מהכלא והביאוהו לארמון המלך. הבחור היה חסר כל, ועל כן נתן לו המלך את כל צרכיו, מראשית ועד אחרית, בשפע רב ובמאור פנים. והשיא המלך את בתו לאותו בחור, בחתונה מפוארת רבת מוזמנים.

הבחור ההוא, מרב שפע וכל טוב, בעט בטובה. הוא מרר את חיי אשתו הנסיכה וגרם לכל משפחת המלוכה בושות ובזיונות בהתנהלותו הנלוזה. הוא היה משתכר ומתהולל, ונתפס שוב ושוב במעשים מכוערים ובלתי הגונים. בכל פעם שנתפס על ידי שוטרי המדינה בקלקלתו, ובקשו לקחתו למאסר, היה צועק: "אני חתנו של המלך!" והיו משחררים אותו ושולחים אותו לחפשי. ההשפלה והביזיונות שנגרמו למלך היו כבר בלתי נסבלים. לא עבר זמן רב, ואותו בחור הולל עזב את בת המלך. השאיר אותה לבדה, וברח לעיר אחרת להתהולל שם כאוות נפשו. באה הנסיכה המסכנה אל אביה המלך ואמרה: "מה אעשה, אבא" מר לה המלך: "שבי פה, בנתיים. נמתין מעט, ונראה איך יפול דבר". המתינו מעט, והבחור לא התעשת ולא חזר מדרכו הרעה. המתינו עוד, והבחור איננו מתכנן לשוב. יום אחד קרא המלך לבתו, ואמר לה: "לכי נא לחפש אחריו, וראי אם רוצה הוא לשוב אליך". הלכה הנסיכה אל הבחור הסורר, אך הוא לא חפץ לשוב אליה ואל הארמון. ראה המלך כי כן, והגה רעיון: "קחי את המכתב הזה, ותני אותו למושל אשר שמתי על אותה עיר".

המושל קבל את מכתבו של המלך, ומיד עשה כצוויו. הוא הביא פועלים, והםבנו בנין, בדיוק לפי הוראותיו המדויקות. שבועים אחר כך, תפסו שוטרי המושל את הפרחח והכניסוהו לכלא. ישב הבחור בכלא, אבל וחפוי ראש. נשא עינים אל החלון היחיד אשר בקיר כלאו, ולא האמין למראה עיניו – ארמונו של המלך נשקף מולו, במלוא פארו והדרו. אורות רבים בוקעים משם, ומנגינות שובות לב מתנגנות… והוא כלוא מאחורי סורגים, בין ארבעה קירות מעפשים, סביבו רק פושעים ובני בליעל. התחילו הרהורי חרטה לכרסם בלבו. התשוקה לשוב אל הארמון גברה בו יותר ויותר. ולא ידע, שלא היה שם שום ארמון. זו היתה הוראתו של המלך – לבנות קירות, בדומה לחזית המפארת של ארמונו, מול הכלא, כדי שיראה הפוחז ויזכר בארמון ובכל הטובה אשר בו, ויזכור את החסר הגדול אשר גרם לעצמו במעלליו. כך אולי יתעשת וישוב מדרכו הרעה. אומר הרב יעקב הכהן מג'רבה: הקב"ה נתן לנו בית מקדש, אך מרוב טובה וחסד – בעטנו, סטינו מדרך הישר. אנחנו חוטאים, למרבה הצער, ובכל עת שנתפסים בפשענו, הננו צועקים: "אנחנו הבנים של הקב"ה, תעזבו אותנו!" אנחנו נענשים, סובלים יסורים, יושבים בכלא פה, יושבים בכלא שם…אמר הקב"ה: שמרו שבת וקיימו מצוותיה, ובשבת תרגישו קצת מעין עולם הבא – תראו את הארמון מול עיניכם. מראה הארמון יעזור לכם להתעשת ולשוב בתשובה, ואז תזכו לגאלה שלמה. זהו שנאמר: "אל עולם שכלו שבת תזכני – ואל משכן שילה תשוב תעלני".

—
"ויחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות" (לב, יט)- ידועה הקושיה, אם השליך הלוחות מחמת כעסו על חטא העגל, למה לא עשה כן מיד כשנודע לו שחטאו? הרי עוד לפני שירד מן ההר, כבר הודיע לו הקב"ה שחטא העם, כאמור בפסוקים, ואם כן, מדוע לא השליך כבר אז?

רק שבני ישראל חטאו, אלא שהם אף שמחים בחטא עד כדי ריקודים ומחולות, והבנה זו היא שהביאה לשבירת הלוחות. נמצא על פי זה, ששבירת הלוחות לא הייתה רק מחמת חטא העגל גופא), אלא בגלל שמחתם בדבר. וזאת משום שישנו הבדל גדול בין עשיית חטא, לבין התחברות לחטא מתוך שמחה.

טעם אחר (נמצא בספורנו בסוף משפטים פרק כד, וכן באברבנאל, ובהעמק דבר כי תשא פרק לב פסוק טו) הוא שמשה רצה לשבור דווקא למטה, כדי לעורר את בני ישראל במעשה זה, שיחזרו בתשובה.

והמהרש"א ביבמות דף סב ע"א מתרץ (בשם בעל העיקרים), שאינה דומה שמיעה לראיה, ולכן, גם כששמע משה מפי הקב"ה, לא עשה בו הדבר רושם כל כך כמו לראות בעיניו.

שבת שלום ומבורך!