ברצוני לפתוח השבוע בשאלה מעניינת שאני מאמין שמעסיקה רבים מאתנו:
כיצד אנו נוכל להביא לידי ביטוי את האמונה האישית שלנו בעצמנו? איך אני יכול לפתח אישיות של אדם שבעיני עצמו נראה דמות כושלת? ואיך להופכו לדמות מעריכה אוהבת ומכבדת אחד את השני, דמות שרוצים להיות בחברתה? הכל טמון ברמת האמון שאנו נותנים להצלחתנו.
בפרשתנו פותחת התורה בעניין בניית המשכן, משה רבינו ממנה שני אנשים מיוחדים במיוחד לבנייתו והם בצלאל ואהליאב: "ויֹאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" ואחר כך כתוב : "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן"
משה רבנו מחפש אנשים בעלי תכונות מיוחדות, אשר הם אלו שיבנו את המשכן. ואז הוא פונה לבצלאל, בחור בן שלוש עשרה, ומבקש ממנו לבנות את המשכן. לכאורה היינו מצפים שמשה יפנה אל המבוגרים שבעם, או לאנשי הסנהדרין. אלא משה חיפש אנשים בעלי תכונות מיוחדות, בין השאר חיפש אנשים עם "נשיאות לב". כאשר משה פנה אל בצלאל בבקשה לבניית המשכן, בצלאל לא אמר: "אני רק בו 13, יש טובים יותר ממני, אייני יודע את המלאכה וכו'.." אלא מיד אמר " אני אעשה ככל אשר אדוני דובר", בצלאל האמין ביכולותיו, וזה מה שגרם לו להתחיל במשימה ולקבל שפע של סיעתא דשמיא.
עוד באתר:
אנו מוצאים את עניין ה"נשאו ליבו" בדברי הרמב"ן (שמות לה,כא) וזה לשונו: "ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו, על החכמים העושים במלאכה, יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות. וטעם אשר נשאו ליבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או שאימן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שיידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמר לו, והנה אמר שבאו לפני משה, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו הביאו התרומה והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל') ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב, שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה". שבאמת ע"י ה"נשאו ליבו" בצלאל הבין את תפקיד השעה והתרומם לאומנות עשיית המשכן, וקיבל את כל הסיעתא דשמיא שהיה זקוק לכך.
ברצוני לספר חוויה אישית קטנה שנראה לי שתוכל להמחיש לנו כהוגן את הדברים:
זכורים להרבה מבני התורה בארצנו, בחורי הישיבות ומהם גם כמה אברכים שכיום נשואים ב"ה, את כנסי הענק בבנייני האומה של הארגון הנפלא לכתיבת חידושי תורה בנשיאותו של מרן הגאון הגדול רבינו עובדיה יוסף זיע"א, ארגון "ועתה כתבו לכם". כמה מרנין היה בכל שנה להשתתף במעמדים הנפלאים הללו, אשר גולת הכותרת שלהם הייתה דרשתו של מרן ע"ה, אשר אליו היו נשואים עיני כל המשתתפים שיפתח בדיברותיו וילמדם דרך חיים. באחת מהשנים סיפר מרן ע"ה עובדה נפלאה מתקופת היותו בחור, ועד היום נחקקו בי היטב מילותיו הקדושות (מקווה שאני מדייק במילותיי, נכתב מן הזיכרון).
"כשהייתי בחור בפורת יוסף הייתי יושב, לומד וכותב, כל חידוש שהיה לי הייתי כותב, היו כמה שהיו צוחקים עלי, היו אומרים "זה, מה ייצא ממנו כל היום יושב לומד וכותב?!" היום, הם לא חיברו שום ספר, ואני חיברתי חמישים ספר".
מילות שקולות ומדודות אך בעלות ערך עצום!
אם אנחנו נאמין בעצמנו, ביכולותינו, נאמין שהקב"ה החליט לתת דווקא לנו כוחות נפש להתמודד עם כל מיני דברים בכמה מישורים בחיים האישיים, אזי הוא גם יכול לרומם אותנו מכל מקום בבחינת "מאשפות ירים אביון", ולתת את כל הסיעתא דשמיא לזכור את כוחותנו ולהשתמש בהם, להרים את הראש מעל המים ולשחות קדימה לעבר המטרה המוצהרת עבורנו.
הרב עובדיה ישב ולמד והוא האמין שהוא יוכל להיות הרב עובדיה רב פוסק הלכות ומורה הוראות בישראל ובסוף הוא נהיה הרב עובדיה שכל עם ישראל הולכים לאורו ולפסקיו.
ואנו הקטנים שבקטנים יתמי דיתמי מה נענה אחריו?
דווקא מתוך "קטנותנו" ביכולתנו להתרומם מעלה, הכל תלוי ברמת האמון שלנו בעצמנו וביכולתנו.
שנזכה לנצל את כל כוחותינו, ולמנף עצמנו לפסגות גבוהות.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים!
—
המאמר נכתב לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
מו"א דוד בן שמחה הי"ו.
יוסף מאיר בן כוכבה הי"ו.
